ת"א 22870-10-09

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הזכויות בחלקות קרקע מסוימות, ובפרט גושים 38 ו-39 בשנת 15410, והאם הזכויות בקרקעות אלה הועברו לנתבעים, יורשיו של סעיד. בית המשפט פוסק לטובת התובע, וטוען כי די במסמך ייפוי כוח משנת 1963 כדי להוכיח את מחויבותו של איוב למכור את זכויותיו במקרקעין לשני ילדיו, סעיד וראשיד. מסמך זה, בהיותו ייפוי כוח תקף ובלתי חוזר, מעיד על כוונתו של איוב להעביר את זכויותיו ומבטיח את זכויות הרוכשים. זאת ועוד, הסכם פשרה קודם בין הצדדים, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין, מחזק עמדה זו. בהסדר הפשרה צוין במפורש כי תביעת הנתבעים לחלקות המדוברות תידחה, ומחצית מהזכויות יירשמו על שם התובע. פסק דין זה, הפועל כהשתק חברה, מונע מהנתבעים לדון מחדש בנושא. בנוסף, בית המשפט דוחה את טענת הנתבעים כי התובע העלים עין מהמצב ולא מצא כל הצדקה בתביעתם. משכך, קובע בית המשפט כי יש לנכות את חלקה של "מקורות" בסך 3,565 מ"ר מחלקם של הנתבעים בלבד, ומורה לנתבעים לשאת ביחד ולחוד בהוצאות ההליך, בסך 6,000 ₪.