ע"א 161/73

תקציר

בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ופסק נגד המערערת שטענה להפרת חוזה בהסכם מכר נכס. סוגיות הליבה בערעור היו מי מהצדדים הפר את החוזה והאם התביעה התיישנה. בית המשפט מצא כי המערערת הפרה את החוזה בכך שלא שילמה את מס השבח על המקרקעין, כפי שהוסכם בעל פה במהלך המשא ומתן. אי תשלום זה מנע את העברת הבעלות בנכס, והפך אותה לאחראית להפרה. בית המשפט קבע כי ראיות בעל-פה התומכות בכך קבילות משום שהמערער לא התנגד במהלך המשפט, תוך שהוא מצטט תקדים משפטי מבוסס המאפשר ראיות פסולות אם אין עליהן ערעור. בנוסף, התייחס בית המשפט לעיתוי הגשת התביעה, ואישר את קביעת בית המשפט המחוזי כי התביעה התיישנה, שכן זכות התביעה קמה בשנת 1964, עת ביטלו המשיבים בפועל את החוזה לאחר אי-הופעה מרובה של באי כוח המערערת. טענת המערער כי החלטת ביניים של שופט קודם בעניין עיתוי התביעה הייתה מחייבת נדחתה, תוך הכרה בכך שניתן לתקן החלטות ביניים אם יימצא שגוי. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות המשפט.