ע"פ 896/80

תקציר

עניינו של פסק הדין בקבילותה של התיישנות כטענה בתיק פלילי. המערערים הודו בעובדות העומדות בבסיס כתב האישום אך טענו כי יש לדחות את האישומים נגדם מחמת התיישנות. שופט בית משפט השלום קיבל טענה זו מבלי לשמוע את תגובת התביעה ומבלי לאפשר להם להציג ראיות המוכיחות כי העבירות אינן מיושנות. התביעה ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעורם והחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת לאפשר לשני הצדדים להציג ראיות בדבר תקופת ההתיישנות. על החלטה זו הוגש ערעור נוסף לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. על פי בית המשפט העליון, יש לתת לתביעה הזדמנות להגיב לטענת התיישנות, הכוללת את הזכות להציג ראיות. זכות זו נותרת בעינה גם אם הנאשם מעלה את טענת ההתיישנות המקדמית בשלב מאוחר יותר במשפט. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי אין צורך לטעון טענת התיישנות בכתב האישום, שכן מדובר בטענה מקדמית נפרדת מהעובדות המהוות את העבירה. פסק הדין דן בקצרה גם בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בדבר קיומה או אי קיומה של התיישנות, אך אינו מגיע למסקנה ומשאיר אותה לדיון עתידי. השופט ש' לוין, השופט מ' שמגר והשופט מ' בייסקי שמעו את התיק והסכימו עם פסק הדין.