בג"צ 2937/91

תקציר

פסק הדין המדובר נסוב סביב טענות לניהול כספי כושל נגד ראש המועצה המקומית מנחמיה לשעבר וסגנו. העותרים, תושבי מנחמיה, טענו כי הוצאות שונות שנגרמו למשיבים אינן חוקיות וביקשו לחייבם להשיב את הכספים לקופת המועצה. המשיבים טענו כי סמכותו של שר הפנים להורות על החזר הוצאות בלתי חוקיות מותנית בקביעה של אי חוקיות על ידי מבקר חיצוני, שלא נערכה. בג"ץ פסק לטובת העותרים, וקבע כי סמכותו של השר לפי צו המועצות המקומיות (א), התש"י-1950, אינה מחייבת קביעת ביקורת מוקדמת. עוד קבע בית המשפט כי יש להפעיל בזהירות את שיקול דעתו של השר בעניין זה, תוך התחשבות בנסיבות ובאילוצים העומדים בפני נושאי ההוצאות, תוך הימנעות מהקלות. פסק הדין התייחס באופן ספציפי למספר הוצאות, ובהן תשלום משכורות לסגן ראש המועצה בתקופת כהונתו של ראש המועצה כחבר כנסת, הוצאות משפטיות בגין תביעות דיבה, הנחות בארנונה והוצאות נסיעה של ראש המועצה לחו"ל. בית הדין מצא כי האישור בעל פה על שכרו של סגן המנהל אינו מספק והמליץ לשר לבחון מחדש החלטה זו. באשר להוצאות המשפט, קיבל בית המשפט את החלטת המנכ"ל שלא לפעול, שכן העניין דרש פתרון כללי. בית המשפט אישר גם את סבירות החלטות הממונה בעניין הנחות במס והוצאות נסיעה, ולא מצא חריגות מהנהלים התקינים. כמו כן, הדגיש בית המשפט את חשיבות ההרתעה והאחריות בניהול כספי ציבור, ועודד את השר להשתמש בסמכות באופן יעיל. השופט הביע דאגה מהיעדר אישור רשמי לחלק מההחלטות והמליץ לבחון מחדש את סוגיית שכרו של סגן המנהל. בסופו של דבר נדחתה העתירה, והצו על תנאי בוטל, ללא צו להוצאות, נוכח הצלחתם החלקית של העותרים בהשגת מטרותיהם. לפסק דינו של השופט נתניהו הצטרפו השופטים גולדברג ואבירם.