ע"א 238/83

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על אחריותם של שני בעלי דירות בבניין בן ארבע קומות לחלוק בעלויות מעלית המותקנת בבניין. המעלית משרתת רק את שלוש הקומות העליונות ואינה נגישה לבעלי שתי הדירות התחתונות, שלהן כניסות וגרמי מדרגות נפרדים. המקרה נסוב סביב הגדרת "רכוש משותף" כמפורט בסעיפים 52 ו-77א לחוק המקרקעין, וחובות בעלי הדירות כלפי תחזוקתו. בית המשפט העליון קובע כי המעלית נופלת תחת ההגדרה של רכוש משותף, המיועד לשימוש מרבית בעלי הדירות, גם אם אינו יכול לשמש פיזית את כולם. מסקנה זו מבוססת על ההגדרה המשפטית, והפסיקה הקודמת אינה תומכת בפרשנות שונה. כמו כן, בית המשפט מפרש את חוק המכר (דירות) ומגיע למסקנה כי לא ניתן לפנות חלקים מהרכוש המשותף או לשנות הוצאות ללא הסכמת כל בעלי הדירות ושינוי מהתקנות הקיימות. כל שינוי כזה חייב להיות מוזכר במפורש בחוזים או במפרטים המצורפים, מה שלא היה המקרה כאן. טענת המשיבים כי היו פטורים מהוצאות מעלית על סמך מכתבים מהקבלן אינה תקפה, שכן היא אינה מחייבת את הרוכשים האחרים ולא בוצעה בהתאם לחוק. הערעור לטובת המערערת מתקבל, אפוא. המשיבים נדרשים להשתתף בהוצאות המעלית, אלא אם כן הסכימו בעלי הדירות באופן קולקטיבי אחרת.