ת"א 2020/98

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת בין עיריית תל אביב לבין הנתבע, יצחק שפירא, בנוגע לאי תשלום ארנונה שצברו שלוש חברות שהיו בבעלותן וניהלן של שפירא. חברות אלה הפעילו חניונים בתל אביב בין השנים 1991 ל-1996, אך לא שילמו את הארנונה המתאימה. העירייה פנתה לבית המשפט בבקשה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את שפירא אישית בחוב החברות, שהסתכם בכ-2.1 מיליון שקל. שפירא טען כי החברות הוקמו למטרות עסקיות לגיטימיות והכחיש כל כוונה להתחמק מתשלומי מס או לעשות שימוש לרעה בצורת התאגיד. בתחילה פסק בית המשפט המחוזי לטובת העירייה, הסיר את מסך ההתאגדות והטיל אחריות אישית על שפירא. עם זאת, לאחר ערעור, בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי הייתה האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות, המצדיק הטלת חובות המס של החברות על שפירא. בית המשפט ניתח בהרחבה את דוקטרינת הרמת המסך והדגיש את אופייה החריג ואת הדרישה לשימוש לרעה או תרמית. צוין כי הקמת חברות סדרתיות, ולא מעבר לכך, אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך. באשר למקרה הספציפי, קבע בית המשפט כי העירייה לא הצליחה להוכיח כי שפירא הקים את החברות מתוך כוונה להתחמק מתשלום ארנונה או כי עשה שימוש לרעה בטופס התאגיד. בית המשפט קיבל את הסברו של שפירא כי החברות הוקמו משיקולים עסקיים בתעשייה מושחתת ומלאת תככים. יתר על כן, אי תשלום המסים יוחס למצוקה הכלכלית של החברות ולגישת "גלגול החובות" הנפוצה בקרב עסקים בקשיים, ולא לתוכנית מוקדמת להונות את העירייה. בסופו של דבר דחה בית המשפט את תביעת העירייה והורה לה לשלם לשפירא הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 25 אלף שקל.