ע"א 569/80

תקציר

במקרה דנן בתביעת המערערת נגד מדינת ישראל, התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם הסכם בוררות שנעשה ללא הרשאה מפורשת הוא מחייב. במהלך ההליך הראשוני הסכימו הצדדים לשלוח את הסכסוך לבוררות, אך בא כוח המשיב, המייצג את המדינה, לא היה מודע לכך שהוא זקוק להסכמת היועץ המשפטי לממשלה כדי להמשיך בהליך. כאשר ההסכם נבחן מאוחר יותר, הציע היועץ המשפטי לממשלה הסכמה מותנית, אך המערערת סירבה. בעקבות זאת, המדינה ביקשה והצליחה להביא לביטול הסכם הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי, החלטה שאושרה על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט ציטט את חוק השליחות, התשכ"ה-1965, הקובע כי פעולות הננקטות ללא רשות מפורשת, במיוחד אלה הכרוכות בבוררות או בפשרה, אינן מחייבות את השולח – במקרה זה, את המדינה – אם הן נעשות ללא הרשאה מתאימה. היא ציינה כי לא ניתן לקבל אישור מכללא בהליכים משפטיים, ודחתה את הטענה כי דיני הייצוג פוטרים את נציגי המדינה מהצורך בהרשאות מפורשות לפעולות מסוימות. פסק הדין קבע כי ההסכם שנעשה על ידי נציג המדינה אינו תקף בשל היעדר הרשאה מפורשת, ולכן ניתן לבטל את הצו השיפוטי האוכף את הסדר הפשרה. ערעורם של המערערים נדחה, והם חויבו לשלם את הוצאותיו המשפטיות של המשיב.