ת"א 815/03

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בנוגע לבעלות על מספר חלקות קרקע ובקשת התובע להחזרתן לאחר היעדרות ממושכת מישראל. התובע, שעזב את הארץ בשנת 1948 וחזר בשנת 1967, היה הבעלים המקורי של כ-40 חלקות קרקע שהוכרזו כנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים והוענקו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. במהלך השנים העביר האפוטרופוס קרקעות אלה לרשות הפיתוח. בשנת 2001 החליט האפוטרופוס לשחרר חלק מנכסי התובעת ונשלח לתובע מכתב המפרט את עמדת המחוזי, הכולל תנאים ספציפיים לשחרור המקרקעין. במכתב, שנכתב על ידי הגב' פטרישיה פרץ, צוין כי המינהל ישקול להחזיר את חלקות התובעת על סמך מספר קריטריונים, ובהם תפיסת הקרקע על ידי משפחת התובעת, אי הימצאותה של הקרקע בשטח בו ביקש המינהל לרכז קרקעות, והבעלות הפרטית על מרבית החלקה. עוד צוין במכתב כי שווי החלקות ייקבע על פי שומות מעודכנות. בעקבות זאת התנהלה סדרת התכתבויות בין עורך דינה של התובעת לבין הגב' פרץ, כאשר הראשונה ניסתה לנהל משא ומתן על התנאים. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם במכתב פרץ קיימת התחייבות תקפה של המינהל לשחרר חלק מהמגרשים לתובע. התובעת טענה כי כן, וכי התקיימו התנאים לאכיפת החובה, ואילו הנתבעים טענו כי מדובר בהמלצה בלבד ולא בהבטחה מחייבת. השופט קבע כי אין לראות במכתב פרץ הבטחה ממשלתית או התחייבות תקפה להעברת הקרקע. לשון המכתב, שילובו בהקשר הרחב יותר וההליכים המנהליים, הצביעו על כך שמדובר בהצהרה על עמדת המינהל בלבד ובהמלצה לרשויות הרלוונטיות. יתר על כן, במכתב עצמו צוינו תנאים שלא התקיימו, כגון שקילות השווי בין החלקות לבין זכויות התובע. עוד הדגישה השופטת כי פרץ לא הייתה מוסמכת להבטיח הבטחות כאלה מטעם המינהל ללא אישור גופים פנימיים. בנוסף, השופטת ציינה כי אכיפת החובה הנטענת עלולה להוביל לתוצאות בלתי צודקות, שכן שווי הקרקע עולה בהרבה על הפיצוי המגיע לתובע. משכך, נדחתה התביעה, והתובע חויב בהוצאות משפט הנתבעים. עם זאת, השופט השאיר מקום לאפשרות שהצדדים יגיעו להסכם חלופי בנוגע לקרקע.