ת"א 16953-06-19

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את תביעת התובעת כנגד הנתבעת. החלטה זו מוצדקת על ידי מספר גורמים. ראשית, עדותו של התובע הייתה חסרת אמינות, והתפתחה על פני גרסאות שונות של האירוע המדובר. התובע טען תחילה כי התאונה אירעה בעת ניקוי תא הנהיגה של המשאית, אך בהמשך העיד כי מטרת הכניסה למשאית הייתה להזיז אותה. סתירה זו פוגעת בעיקרון של אי שינוי החזית – התובע אינו יכול לשנות את העובדות כפי שהוצגו בכתבי הטענות. יתר על כן, עדותו של התובע הייתה הראיה היחידה שהוצגה, ובית המשפט לא יכול היה לתת בה אמון מלא, מה גם שהיא חרגה מהצהרות קודמות שנמסרו במשטרה ולמומחה שהעריך את מוגבלותו. התובע גם לא הזכיר עד ראייה לכאורה, ענאן, באף אחת מהודעותיו או תצהיריו, אלא עשה זאת רק בבקשה מאוחרת יותר לתקן את תביעתו – בקשה שנדחתה. הדבר מעלה ספקות לגבי קיומו של עד ראייה ולגבי נימוקי התובע שלא לזמן אותו לעדות. שנית, גרסתו המתפתחת של התובע לאירועים, יחד עם הימנעותו מלהביא עדים או ראיות קונקרטיות, הופכים את טענתו לבלתי משכנעת. בית המשפט מדגיש כי התאונה, כפי שהיא מתוארת בכתב התביעה ובעדות העיקרית, אינה מהווה תאונת דרכים – בתביעה הראשונית צוין כי התובע נפגע בעת שיצא מהמשאית לאחר ניקיונה, דבר שאינו נופל תחת ההגדרה של תאונת דרכים. לבסוף, התובע לא הצליח להוכיח את נזקיו הנטענים, ולא הביא כל ראיה להפסדים כספיים או לנזקים ספציפיים שנגרמו כתוצאה מהתאונה מעבר ל-5% נכות הקשורה לצלקת באף. בסיכומו של דבר, התביעה חסרת שחר, והתובע חויב לפצות את הנתבע בגין הוצאותיו המשפטיות ושכ"ט עורך דין, בסך כולל של 9,350 ₪.