עת"מ 2445/09

תקציר

העותרים טענו כי מינהלת הארנונה לא השיבה להתנגדותם בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, ולכן יש לקבל את התנגדותם. מנגד, טען המשיב כי יש לסלוח על השיהוי שכן הוא מינורי ויגרום נזק ציבורי משמעותי. השופטת הסכימה עם העותרים וציינה כי הפרשנויות המילוליות והתכליתיות של החוק הרלוונטי תומכות בעמדתם. על פי החוק, על מנהל הארנונה להשיב להתנגדויות בתוך 60 יום, וכל עיכוב ייחשב לקבלת ההתנגדות, ללא שיקול דעת למנהל. השופט הדגיש כי כוונת המחוקק הייתה לחסל את הסחבת במגזר הציבורי ולהאיץ את קבלת ההחלטות, תוך סנקציה ברורה על אי ציות. מאחר שהמשיב לא השיב בתוך פרק הזמן הקבוע, גם לאחר הארכה, העתירה התקבלה, וההשגה על שומת המס תעמוד. השופט דחה גם את טענותיו המקדמיות של המשיב בדבר השיהוי לכאורה בהגשת העתירה והערעור המקביל לוועדת הערר, והדגיש כי העתירה מעוררת שאלה משפטית גרידא. משכך, חויב המשיב לשלם לעותרים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. החלטה זו לא חייבה שומות מס עתידיות.