עת"מ 39577-12-11

תקציר

העותר ביקש רשות לערער על החלטת הוועדה המחוזית למועצה הארצית. יו"ר הוועדה דחה את הבקשה, מה שהוביל את העותר להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט. המשיבים – יו"ר הוועדה והוועדה המחוזית – טענו כי יש לדחות את העתירה, ואילו העותר טען כי החוק לצידם. השופט הסכים עם העותר, וציין כי זכות הערר למועצה הארצית היא היבט מכריע בדיני התכנון בישראל. השופט הדגיש כי הכוונה העומדת מאחורי החוק היא לאפשר לגורמים מוסדיים, ולא פרטיים, לפנות ישירות למועצה הארצית, בשל האינטרסים הציבוריים המשוערים שלהם. משכך, החלטת היו"ר לדחות רשות ערעור צריכה להתבסס על שיקולים תכנוניים כלליים, ולא על תיקון עוולות פרטיות, שניתן לטפל בהן בדרכים אחרות, כגון עתירות מנהליות. השופט התייחס לפרשת עין כרם, בה נקבע כי החלטת היו"ר צריכה להיות מונחית על ידי שיקולים בעלי השלכות רחבות, אופי עקרוני, רגישות ציבורית או מחלוקת ציבורית. השופט קבע כי להחלטת הוועדה המחוזית היו השלכות ארציות על כלל הפעילות החקלאית וכי היא סותרת פסיקות קודמות. משכך, יש לאפשר לערר לברר סוגיות תכנוניות אלה, והחלטת היו"ר לא הייתה ראויה. השופט סיים את דבריו בקבלת העתירה, הפך את החלטת היו"ר, נתן לעותר רשות ערעור למועצה הארצית והורה לוועדה המחוזית לכסות את הוצאות העותר ושכר טרחת עורך דין.