ה"פ 6131/07

תקציר

פסק הדין סובב סביב הקדש דתי היסטורי או ווקף שהוקם בשנת 1895 על ידי זוג יהודים, ציפורה והרב מאיר מייזל, בירושלים העות'מאנית. ההקדש כלל נכסים כגון חנויות, דירות וחצרות, עם הוראות ספציפיות לשימושם, כולל לימודי דת ותמיכה בעניים. לאחר מותה של ציפורה ערך מאיר מייזל שינויים בהקדש וחילק אותו להקדש משפחתי ולהקדש ציבורי. ההקדש הציבורי הוקדש לעניי הקהילה היהודית, ואילו ההקדש המשפחתי היה עובר לצאצאיהם. לאחר עצמאות המדינה ומלחמת ששת הימים ב-1967 עתרה בתו של מאיר מייזל מנישואיו השניים, ציפורה אביצדק, לקבלת השליטה בנכסי ההקדש. עם זאת, האפוטרופוס הכללי פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים לקבלת הוראות בשל מורכבות רישום הנכס. בית המשפט מינה נאמנים הן להקדשות המשפחה והן להקדשות ציבוריים. בהמשך מינה גם בית הדין הרבני נאמנים, ועניין ההקדשות התנהל באמצעות בית משפט זה. עם הזמן התערבה המבקשת מס' 2, המכונה "סיטי און טילה בע"מ", וטענה כי השקיעה סכומים ניכרים בשיפוץ הנכס. הם ביקשו לרכוש את הנכס, אך התערבות בית המשפט נדרשה לאישור. הבקשה שעמדה בפני בית המשפט הייתה לאשר את מכירת נכסי ההקדש למבקש מס' 2. עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה מכמה טעמים. ראשית, בית המשפט מצא את הרציונל של המכירה – להשיב למבקש מס' 2 את הוצאות השיפוץ – בלתי ראוי, שכן הוא נוגד את מטרת ההקדש לתמוך בעניים ולקדם לימודי דת. שנית, הבקשה לא הבחינה בין נכסי המשפחה לבין הקדשות ציבוריים, ועוררה חשש להגנה על האינטרסים של המשפחה. שלישית, החוב הנטען בין ההקדש הציבורי לבין המבקש מס' 2 לא הוכח די הצורך. בנוסף, ערער בית המשפט על תוקפו של משכון שנרשם לטובת המבקש מס' 2, בנוגע לנכסי ההקדש. לבסוף, בית המשפט סבר כי שוויו הנקוב של הנכס במכירה אינו משקף את משמעותו ההיסטורית וייחודו. השופטת, רות שטרנברג אליעז, הדגישה את החשיבות של קיום כוונות יוצרי ההקדש וניהול הנכסים על פי רצונם. משכך, נדחתה הבקשה למכירת הנכסים, והמבקש מס' 2 חויב בהוצאות המשיב.