פ"א 43765-02-21

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה בו הוגש כתב אישום נגד המשיבים בגין שימוש בנכס שלא למגורים, קרי כגן ילדים, ללא ההרשאה הנדרשת. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבים להגנה מפני צדק וזיכה אותם. המערערת טענה כי שגה בית משפט קמא בדין בהגיעו למסקנה כי השימוש בנכס כגן ילדים אינו מהווה חריגה מדיני התכנון החלים. שופט בית המשפט העליון הסכים עם עמדת המערערת, בקובעו כי השימוש בנכס כגן ילדים אכן מהווה סטייה מהתכנית המפורטת וכי היה על בית משפט קמא לדחות את כתב האישום עם קבלת טענת המשיבים להגנה מפני צדק, ולא לזכות אותם. השופט הורה לשנות את הזיכוי לביטול כתב האישום והורה למזכירות להודיע לצדדים בהתאם. החלטה זו התקבלה על בסיס המבנה ההיררכי של דיני התכנון בישראל, המחייב היתר ספציפי לשימושים ספציפיים, וכל שימוש שאינו מותר במפורש אסור. מאחר שהשימוש בנכס כגן ילדים לא הותר במפורש בתכנית המפורטת, הוא היווה חריגה. טענת המשיבים כי השימוש בנכס נופל בגדר קטגוריית השימושים המסחריים של תכנית המתאר נדחתה, שכן היא לא נתמכה בתכנית המפורטת.