בג"צ 14/51

תקציר

היועץ המשפטי לממשלה ביקש להעניש ארבעה עורכים, בעלים ומו"לים של ארבעה עיתונים שונים בגין ביזיון בית המשפט לפי פקודת ביזיון בית המשפט. הכתבות שפורסמו בעיתונים עסקו במשפטו של גרשון ריטוב, שהיה תלוי ועומד בעת פרסומו. היועץ המשפטי לממשלה טען כי הסעיפים יכלו להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו, ובכך להוות ביזיון בית המשפט. המשיבים טענו כי לבג"ץ אין סמכות להעניש אדם על ביזיון בית המשפט וכי אין בתקנון משום ביזיון בית המשפט. רוב השופטים קבעו כי הסמכות המוקנית לבית המשפט הגבוה לצדק לפי סעיף 4 לפקודת ביזיון בית המשפט חורגת מתחום סמכותו של בית המשפט כהגדרתה בסעיף 43 לדבר המלך במועצה, ולפיכך היא אולטרה וירס. השופטים הדגישו כי הסמכות להעניש על ביזיון בית המשפט באופן מקוצר נגזרת מהמשפט המקובל באנגליה, ומיסודותיו ההיסטוריים והחוקתיים. עוד הדגישו כי הדיון הדחוף הוא שרירותי ויש להשתמש בו רק בעת הצורך לצורך עשיית צדק. מאחר שתכליתו של סעיף 4 לפקודה הייתה עונשית, והמעשים הנדונים היו עבירות פליליות, סבר הרוב כי הוראה זו חורגת מתחומו של סעיף 43. לפיכך בוטלו הצווים שניתנו בכל ארבעת המשפטים. השופט ויתקון, בדעת מיעוט, קבע כי הדיון לפי סעיף 4 לפקודת ביזיון בית המשפט הוא דיון מסוג מיוחד, והדיון הדחוף שונה באופיו מהמשפט הפלילי הרגיל. לטענתה, מעשה הביזיון פגע באמון הציבור בעצמאות בתי המשפט, והסעיף המדובר עלול היה לפגוע באמון הציבור. לפיכך, היא סברה כי יש לבטל את הצו המותנה.