בג"צ 363/71

תקציר

בג"ץ פסק בשתי עתירות בנוגע לצו מכירת החיטה של הממשלה. ראשית, בית המשפט קבע כי למרות שלפרטים אין זכות לסבסוד ממשלתי, חלוקת החיטה המסובסדת חייבת להתבצע ללא משוא פנים. העותרים במקרה הראשון, בג"ץ 382/71, טענו כי יש להתחשב בטחנה החדשה שבנו בתקופה שבה הותרה בניית טחנות חדשות בעת הקצאת החיטה. בית המשפט הסכים וקבע כי לא יהיה זה צודק להתעלם ממי שנכנס למקצוע כחוק. עוד הדגישה השופטת כי על הממשלה לבסס את הקצאותיה על כושר הייצור הנוכחי של המפעלים ולא להתעלם מהשינויים שחלו בין השנים 1969 ל-1971 עם ליברליזציה בשוק. שנית, באשר למתן הוראה למכור חיטה באמצעות מכרזים, קבע בית המשפט כי שיטה זו מקובלת כל עוד הקפיד השר כי החיטה שנרכשה באמצעות מכרזים תימסר רק לטחנות הזוכות וכי אין הסדר קרטלי בין הטחנות. השופט הדגיש כי תפקידה של הממשלה בפיקוח על המסחר הגביל את חירותם של הסוחרים, אך גם יצר זכות קניינית שנהנתה ממנו. עוד ציינו כי השאננות של הממשלה כלפי הסכם שהגביל את התחרות בין המפעלים מוטלת בספק ועלולה הייתה להפר את חוקי ההגבלים העסקיים. פסק הדין אישר את בקשת העותרים והדגיש כי יש להתייחס לכל הטחנות באופן שווה, כאשר כושר הייצור הוא הבסיס להקצאת חיטה. המשיבים חויבו לשלם לעותרים הוצאות וסך של 1,000 ליש"ט שכר טרחת עורך דין.