עמ"נ 26262-10-16

תקציר

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון ערערה על החלטה הדוחה את ערריה על שומות היטל השבחה לשני נכסים ברמת השרון. הוועדה טענה כי הנכסים, שבבעלות שתי קבוצות של משיבים, כפופים לתכנית השבחה (רש/754) ולכן הבעלים חייבים בתשלום ההיטל. המשיבים טענו כי נכסיהם קטנים מגודל החלקה המינימלי הנקוב בתכנית וכי לוועדה שיקול דעת לתת היתרי בנייה למגרשים קטנים יותר על פי תכנית קודמת (רש/210), אך אין מדובר בזכות מוקנית. השמאי המכריע וועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטלי השבחה במחוז תל אביב פסקו שניהם נגד הוועדה, מה שהוביל את האחרונה לערער לבית המשפט. בית המשפט בחן את האפשרויות הלשוניות והתכליתיות של שתי התוכניות והגיע למסקנה כי פרשנות הוועדה נכונה. תכנית 210 חלה במקביל לתמ"א 754, ושתיקתה של האחרונה בסוגיית שיקול הדעת של גודל המגרש לא הצביעה על הסדר מנוגד. במקום זאת, תכנית 754 שילבה באופן פוזיטיבי את כל הוראות תמ"א 210, לרבות סעיף שיקול הדעת, למעט במקרים של סתירה. כמו כן, לא הייתה כל תכלית לפרש את התוכניות כך שלועדה אין שיקול דעת לגבי חלקות קטנות יותר, שכן הדבר ייצור פגיעה ואי שוויון. יתר על כן, המשיבים לא חלקו על החיוב עצמו אלא על השיעור, ולשמאי המכריע לא הייתה סמכות להכריע בשאלה משפטית. עם זאת, מאחר ששיקול הדעת שהעניקה תמ"א 210 יצר זכויות מותנות, יש לחשב את היטל ההשבחה על פי העקרונות שנקבעו בפרשת אליק רון, אשר הבחינו בין אחריות המוכר לקונה בהיטל בהתאם למועד מימוש הזכויות. בית המשפט קיבל את הערעור והורה על החזרת השומות לשמאי המכריע לעיון חוזר בהתאם לעקרונות אלה.