רע"פ 4446/04

תקציר

בית המשפט דן בשלוש בקשות למתן רשות ערעור על פרשנותה של תקנה 557 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, המתווה כיצד לטפל במקרים בהם אנשים נפסלו מלהחזיק רישיון נהיגה, במיוחד כאשר רישיונו פקע או אבד. המבקשים, ניסים ביטון, דהן חיים וצבי ויכנכיש, טענו כי תקופת הפסילה שלהם צריכה להתחיל ממועד גזר הדין, למרות שלא הגישו את רישיונותיהם שפג תוקפם או תצהירי אובדן כנדרש. בית המשפט בחן את הסעיפים הרלוונטיים בפקודת התעבורה ותקנותיה, תוך שימת דגש על סעיף 42, הקובע כי פסילה מתחילה עם מתן גזר הדין אלא אם כן הורה אחרת ואינה נחשבת עד למסירת הרישיון. תקנה 557 משלימה זאת, מחייבת הפקדת רישיון שפג תוקפו או אבד ומספקת חלופה בצורת תצהיר. בית המשפט ציין כי עד שנת 2003 תקנה 557(ד) אפשרה להתחיל תקופות פסילה לאחר פקיעת תוקף הרישיון, אך זו בוטלה והדבר הדגיש את העמידה בסעיף 42. בית המשפט דחה פרשנויות המנוגדות ללשון הפקודה, והדגיש את חשיבות ההשפעה החינוכית-פסיכולוגית של מסירת הרישיון או התצהיר להדגשת האיסור. נקבע כי היענות לבקשות המבקשים תיטיב שלא בצדק עם מי שלא יעמוד בתקנות ותעודד עבריינות מתמשכת תוך סיכון שלום הציבור. משכך, נדחו כל הבקשות, דבר שאישר את הצורך בהיצמדות להליכים משפטיים הנוגעים לתחילת פסילה.