ת"א 25798-10-17

תקציר

התובע, חבר בקבוצת רכישה של נדל"ן, תבע את הנתבע, קבלן, לפיצוי בגין איחור במסירת דירה. בין הצדדים שררה מערכת יחסים חוזית, לפיה הנתבע ימסור את הדירה לתובע במועד מסוים. הדירה נמסרה באיחור של שנים מהמוסכם. הנתבעת טענה כי אין יריבות בינה לבין התובע, כי התביעה הוגשה בשיהוי וכי התובע חתם על מסמך ויתור על טענותיו נגדה. בית המשפט דחה טענות אלה, בקובעו כי לתובע היו יחסים חוזיים עם הנתבעת והוא יכול לתבוע ממנה פיצויים, כי התביעה לא הוגשה בשיהוי, וכי חתימת התובע על כתב הוויתור אינה מהווה ויתור תקף על זכויותיו. עוד טען הנתבע כי יתר חברי קבוצת הרכישה לא עמדו על קבלת פיצוי בגין האיחור וכי אין כל ראיה הסותרת את טענות הנתבעת. בית המשפט מצא כי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות לכך שקבוצת הרכישה הפרה את ההסכם בכך שדיכתה תשלומים, וכי עורך הדין של הקבוצה, שייצג את שני הצדדים במידה מסוימת, לא השיב לטענות הנתבע בשל קרבתו לבא כוח הנתבע. בנוסף, טענה הנתבעת כי קבוצת הרכישה התמהמהה בביצוע תשלומים וכי הדבר מצדיק את העיכוב בבנייה. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. בית המשפט קבע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין האיחור במסירת הדירה מהמועד החוזי ועד להוצאת טופס 4, מסמך המעיד על כך שהדירה מוכנה למסירה. תקופה זו הסתכמה ב-706 ימים, והפיצוי המוסכם של 500 שקל ליום חל, בסך 353,000 שקל. הנתבעת לא הייתה אחראית לאיחור לאחר הנפקת טופס 4, שכן קבוצת הרכישה נאלצה להשלים את התשלום או משום שהתובע התמהמה בקבלת הדירה. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע 353,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה, וכן לכסות את שכר טרחת עורך דינו והוצאותיו.