עמ"נ 227/05

תקציר

בעלי בניין מגורים בתל אביב ערערו על החלטת ועדת הערר לארנונה בנוגע לסיווג הנכס שלהם לצורכי ארנונה. הבניין, שנבנה במקור לפני חצי מאה, נוספו לו קומות נוספות בשנת 2003. הבעלים טענו כי לוועדת הערר יש סמכות לדון בערריהם, לערער על סיווג רכושם שכן אין מדובר בהתנגדות לחוקיות צו הארנונה, אלא בטעות בסיווג. עם זאת, הוועדה דחתה את הערר בטענה להיעדר סמכות לדון בתיק על סמך תוכנו. הבעלים הביאו את התביעה לבית המשפט וטענו כי לוועדה יש סמכות לדון בערר, וכי סיווג הנכס שלהם שגוי שכן הוא מבוסס על צו ארנונה בלתי חוקי. בנוסף, הם טענו כי הסיווג היה צריך להתבסס על הבניין כולו ולא רק על תוספת הבינוי. העירייה, לעומת זאת, טענה כי לוועדת הערר אין סמכות עניינית לדון בערר, וכי ההבחנה שנעשתה בצו הארנונה היא סבירה. בית המשפט הסכים עם העירייה בשני המקרים. היא קבעה כי ועדת הערר קבעה נכונה את גבולות סמכותה, וכי סיווג הנכסים על ידי העירייה לפי שנת הסיום היה סביר ובמסגרת זכויותיה. בנוסף, בית המשפט מצא כי תוספת הבנייה יכולה להיחשב כשיפוץ, ומשכך הייתה הצדקה להחלת שיעור ארנונה שונה על התוספת החדשה. משכך, נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם לעירייה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.