ע"א 596/89

תקציר

הערעור מתייחס לפרשנותן של הוראות מסוימות בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, ובפרט ליחס שבין סעיף 2(א) לבין סעיף 2א שבו. על פי סעיף 2(א) לחוק המזונות, חובת תשלום מזונות לבן זוג נקבעת על פי הדין האישי החל על בני הזוג, והוראות חוק המזונות אינן חלות על מזונות אלה. סעיף 2א לחוק קובע כי בבואו לקבוע את סכום המזונות שעל אדם להמציא לבן זוגו, רשאי בית המשפט להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומנכסים, ואם ראה לנכון, גם מכל מקור אחר. השאלה היא האם לאור הוראות סעיף 2(א) חלות הוראות סעיף 2א גם על בני זוג יהודים, שהדין האישי חל עליהם. בית המשפט המחוזי קבע כי על המערער לשלם את מזונות אשתו, לרבות דמי השכירות, אך נשיא בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו וקבע כי חובת הבעל לשלם את דמי השכירות חלה רק אם הדירה נמכרת והאישה מקבלת את התמורה. לדברי הנשיאה, יש לפרש את סעיף 2א כחלק אינטגרלי מסעיף 2(א), ולכן חל גם על יהודים שהדין האישי חל עליהם. זאת, משום שכוונת המחוקק בחקיקת סעיף זה הייתה להגיב לדברי בית המשפט העליון ולתקן התנגדות שהתעוררה בעקבות חקיקת חוק שיווי זכויות האישה, לפיו אין להביא בחשבון את הכנסות נכסי האישה בעת קביעת סכום המזונות שעל הבעל לספק. סגן הנשיא הגיע לאותה מסקנה כמו הנשיא, אך מסיבות שונות. לדבריו, סעיף 2א הוא "אורח" בחוק המזונות, ומקומו היה צריך להיות בחוק שיווי זכויות האישה. יש לפרש סעיף זה בהתאם לדין האישי החל על בני הזוג, ולכן הבעל אינו חייב בתשלום דמי השכירות. השופט לוין הסכים עם פסק דינו של המשנה לנשיא, והשופטת אור הצטרפה לחוות דעתו של המשנה לנשיא.