תמ"ש 55396-05-19

תקציר

בית המשפט מצא כי התבטאויות הנתבע כלפי התובע אינן מהוות לשון הרע. האירוע הראשון התרחש כאשר הנתבע נכנס לביתו של התובע וצעק לעברו קריאות גנאי. בית המשפט מצא כי התובע לא הצליח להוכיח את יסוד הפרסום כנדרש בחוק, ועל כן התביעה שהתבססה על אירוע זה נדחתה. באירוע השני, כך נטען, צעק הנתבע עלבונות לעבר התובע בבית חולים בעת שביקר את אביו. בית המשפט מצא כי עדותו של התובע בנוגע לאירוע זה הייתה בעייתית, שכן היא לא נתמכה על ידי עדים כלשהם, וההקלטה של אביו של התובע שהוצגה בבית המשפט לא הייתה ברורה והושגה שלא כדין. עדותו של הנאשם, לעומת זאת, נמצאה אמינה. זאת ועוד, ההקשר שבו נאמרו הדברים – תקופה רגישה ואמוציונלית עבור הנתבע – הביא את בית המשפט למסקנה כי הדברים, גם אם נאמרו, אינם עולים כדי לשון הרע. בית המשפט הדגיש כי המרחב המשפחתי הוא סביבה ייחודית וכי יש להתייחס בזהירות לתביעות לשון הרע בתוך משפחות, במיוחד כאשר הן נובעות מסכסוכים בעצימות גבוהה. כן נשקלו התנהגותו של התובע והסכסוך המשפחתי הכולל, ובית המשפט ציין כי התובעת לא פעלה להרגעת הרוחות. בסופו של דבר, התביעה על כל היבטיה נדחתה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות. פסק הדין הדגיש את החשיבות שלא לעודד תביעות טריוויאליות בין בני משפחה וקבע כי לא כל עלבון ראוי להבהרה בבית המשפט.