עע"מ 839/14

תקציר

החלטת בית המשפט נסובה סביב פרשנותו ויישומו של סעיף 195 לחוק התכנון והבניה בנוגע למקרקעין שנרכשו בהסכמים לצורכי ציבור, אשר בהמשך שונה ייעודו. התביעה הוגשה משום שהמערערת ערערה על פסק דין של ערכאה נמוכה יותר, אשר החיל באופן שגוי הוראות התיישנות מפקודת המקרקעין, במקום להתייחס לעניין לפי חוק התכנון והבנייה הרלוונטי. השופט מזוז, שנתמך על ידי שופטים אחרים, הדגיש כי הערכאה הנמוכה יותר נכשלה בכך שלא הגבילה את ניתוחה והכרעתה לסעיף 195, המסדיר באופן ספציפי קרקעות שנרכשו למטרות ציבוריות ואת שינוי ייעודן הפוטנציאלי. ההחלטה הכירה בשאלות מורכבות האם העברת הקרקע נעשתה בכפייה או מרצון, והדגישה את המסגרת החקיקתית המבטיחה לבעלים המקוריים את הזכות לתבוע בחזרה את אדמתם בתנאים מסוימים. פסק הדין מדגיש את הצורך להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן לעומק את טיבו של ההסכם הראשוני, תוך הדגשה כי הסכמים שנעשו בכפייה, גם במסווה של הסכמה, עשויים להשתמע כי הקרקע צריכה לחזור לבעלים המקוריים אם ישתנו מטרות ציבוריות. כמו כן, ההחלטה קוראת להרמוניה חקיקתית בין חוק התכנון והבנייה לבין פקודת המקרקעין לעניין התיישנות, ומביעה חשש מחוסר איזון קיים. בית המשפט סיים את דבריו בכך שביטל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר והורה על הארכת מעצר לבחון עובדות הנוגעות לטיבו של ההסכם כדי להחיל כראוי את סעיף 195, תוך התייחסות גם לנקודה כי ייתכן שיהיה צורך בשינויי חקיקה לצורך יישור קו ופרשנות טובים יותר במקרים עתידיים.