ת"א 46021-10-20

תקציר

בין התובע לנתבע מתקיימים יחסי משכיר-שוכר, כאשר חוזה השכירות של האחרון מוגן על פי חוק. התובע תבע פינוי, והשאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם פקעה זכות הדיירות המוגנת של הנתבע עקב הפרת הסכם השכירות. בית המשפט מצא כי הנתבעת אכן ביצעה הפרה יסודית של חוזה השכירות בכך שהשכיר את הנכס בשכירות משנה ללא הסכמת התובעת ובניגוד לתנאי החכירה. הדבר הקנה לתובע את הזכות לפנות את הנתבע. בית המשפט הוסיף ובחן האם הנתבע זכאי לסעד מן היושר, שיאפשר לו לשמור על החזקה במושכר, או ל"סעד הוגן הפוך", שיחייב את התובע לשלם לו פיצוי בתמורה לוויתור על החזקה. בית המשפט החליט שלא לעשות את שני סוגי הסעד, נוכח חומרת הפרתו של הנתבע, שכללה שלשל לכיסו ביודעין את כספי דמי השכירות שהיו מגיעים לתובע, ולמעשה גנב מהקופה הציבורית מאחר והתובעת היא חברה ממשלתית. בנוסף, נסיבותיו האישיות של הנתבע, לרבות מצבו הרפואי ומצוקתו הכלכלית הנטענת, לא הספיקו כדי להצדיק סעד, מה גם שלא הפעיל את העסק שנים רבות ולא הייתה לו כל כוונה לעשות כן בעתיד. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעת לסעד, שהתבססו על כפייה כלכלית ונסיבות אישיות. טענותיו של הנתבע לא הוכחו די הצורך, ובית המשפט מצא כי עומדות בפניו אפשרויות נוספות מלבד שכירות משנה, כגון הפעלת העסק באמצעות אדם אחר. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבע לשלם לעורך דינו של התובע שכר טרחת עורך דין, שנקבע על סך 8,000 ₪, וכל צד יישא בהוצאותיו. פסק הדין קבע כי זכות הדיירות המוגנת של הנתבע פקעה, ומאחר שהחזקה בנכס כבר נמסרה לתובע, לא ניתן סעד נוסף. לשני הצדדים הזכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתוך 60 יום.