רע"א 7233/16

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט לערעור בעניין הליכי בוררות וסמכותם של בתי המשפט ליתן "הוראות אופרטיביות" לבוררים במסגרת הליכי בוררות משלימים. לב הסוגיה היה האם בית המשפט יכול לתת הוראות מפורטות כיצד יש לנהל הליכים כאלה. בדרך כלל, ערעורים בענייני בוררות נדונים רק בנסיבות חריגות הנוגעות לסוגיות עקרוניות או עיוותי דין פוטנציאליים. ההחלטה נבעה ממחלוקת בשאלה האם בית המשפט יכול להנחות את הבורר בפעולות פרוצדורליות ספציפיות, ובפרט בכל הנוגע לתיחום הנושאים לבוררות ולמינוי שמאים. בית המשפט הגיע למסקנה כי בעוד שהוא יכול להגדיר את היקף הנושאים שיוכרעו על ידי הבורר, אין הוא צריך להתערב באופן שבו הבורר מנהל הליכים, שכן הדבר חורג מגבולות שיפוטיים ומתנגש עם העקרונות העומדים בבסיס הבוררות כשיטה חלופית ליישוב סכסוכים. בית המשפט קבע, כי הנחיותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לגובה דמי השכירות שהמבקשת חייבת היו בסמכותו. עם זאת, הוראות אחרות, כמו מינוי שמאי, היו מחוץ לסמכותו של בית המשפט שכן הן מפריעות להליך הבוררות. למרות ממצאים אלה, בית המשפט איפשר לבורר להפעיל שיקול דעת בנוגע להחלטות מינוי שכבר התקבלו. ההשלכות הרחבות יותר אישרו את האוטונומיה של הליכי בוררות תוך הבהרת תפקידה המצומצם של ההתערבות השיפוטית בעניינים אלה. הערעור התקבל בחלקו, תוך הדגשת דיני הבוררות העקרוניים, אך בסופו של דבר לא נמצא עיוות דין המחייב שינוי תוצאת הבוררות שקבע בית המשפט המחוזי.