ת"א 14878-08-12

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך על הסכם שכירות, כאשר התובע, בעל דירה, תובע את הנתבעת, חברת שוכרים, יחד עם בעלי מניותיה, בגין דמי שכירות שטרם נפרעו והפרת חוזה. החברה השוכרת שכרה מהתובעת שני מחסנים לאחסון ציודה. עם זאת, היא לא עמדה בתשלומי שכר הדירה מעבר לשלושת החודשים הראשונים. התובעת, לאחר ניסיונות שלא צלחו לגבות את דמי השכירות ולפנות את השוכר, פנתה לבית המשפט לקבלת פסק דין מקוצר. בית המשפט פסק תחילה לטובת התובעת, והורה לשוכר לפנות את המקום בתוך 30 יום. אך השוכר לא נענה, מה שהוביל את התובע לפתוח בהליכי הוצאה לפועל. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה, שנתנה לשוכר הזדמנות לשלם את החוב ולפנות את ציודו. אבל גם השוכר לא כיבד את ההסכם הזה. לאחר מכן הוציא התובע את הציוד והשתמש בו לכיסוי חלק מהחוב. הנתבעים טענו כי מעשיה של התובעת, לרבות הוצאת הציוד, פוטרים אותם מתשלום דמי שכירות. כן ביקשו לקזז את שווי הציוד שנטל התובע כנגד כל חוב שחב. בית המשפט פסק לטובת התובעת, וקבע כי החברה השוכרת הפרה את הסכם השכירות בכך שלא פינתה את המקום במועד. כן נדחתה טענת הנתבעים לקיזוז שווי הציוד, שכן לא הביאו ראיות מספיקות לערכו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרטיים, בעלי המניות של החברה המושכת, אחראים אישית לחוב. זאת, בשל הימנעותם מפינוי המקום ואדישותם כלפי פניותיה החוזרות ונשנות של התובעת, תוך שהיא בוחרת להתעלם מהן. בית המשפט הורה לנתבעים 1 ו-2, החברה השוכרת ואחד מבעלי מניותיה, לשלם לתובע 320,880 ₪, בצירוף ריבית ושכר טרחה נוסף. בינתיים נדחתה התביעה נגד הנתבע 3, בעל מניות נוסף במעורבות מינימלית. פסק הדין, מיום 3.4.2017, הדגיש את אחריותם האישית של הנתבעים, וקבע כי הם אחראים למעשיהם ואדישותם כלפי דרישותיו החוקיות של התובע.