ת"א 815/03

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת בנוגע לבעלות על מספר חלקות קרקע בישראל. התובע, יליד מג'ד-אל-כרום שעזב את הארץ בשנת 1948 וחזר בשנת 1970, הוא הבעלים הרשום של החלקות האמורות. עם זאת, עם עזיבתו הוכרזו נכסיו כנכסי נפקדים והועברו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס, בתורו, העביר את הזכויות בקרקע לרשות הפיתוח. התובעת, במטרה להשיב לעצמה את הבעלות, פנתה למינהל מקרקעי ישראל, אשר הסכים להחזיר חלק מהחלקות בכפוף לתנאים מסוימים. למרות הסכמה זו, הזכויות במגרשים לא הועברו, מה שהוביל את התובעת לעתור לבית המשפט להצהרת בעלות ולביטול הרישום על שם רשות הפיתוח. מנגד, טוענים הנתבעים כי בית המשפט נעדר סמכות מהותית, והעניין צריך להידון בבג"ץ שכן מדובר בפגיעה בשיקול דעתם של גופים מנהליים. בית המשפט, בפסק דינו, בוחן תחילה את הרקע העובדתי ואת מעמדן של החלקות, תוך הבחנה בין שתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כוללת חלקות העומדות לכאורה בקריטריונים להשבה שנקבעו על ידי מינהל מקרקעי ישראל, ואילו הקבוצה השנייה כוללת חלקות שאינן עומדות בקריטריונים אלה. לגבי קבוצת החלקות הראשונה מוצא בית המשפט כי התחייבות המינהל להחזירן לתובע תקפה, ולבית המשפט המחוזי סמכות לאכוף חובה זו. ניתן לעשות זאת באמצעות כתב תביעה מתוקן המפרט אילו מגרשים עומדים בקריטריונים הנ"ל. עם זאת, לגבי קבוצת החלקות השנייה, בה מבקש התובע לערער על החלטת האפוטרופוס לשחרר רק את התקבולים, קובע בית המשפט כי יש לתקוף ישירות את בג"ץ. הדבר נכון גם לגבי טענות בדבר תקפות עסקאות המינהל עם צדדים שלישיים בקשר לחלקות אלה. לתובע ניתנת האפשרות לבחור את עילת התביעה שלו ולתקן את כתב התביעה שלו בהתאם בתוך פרק זמן מוגדר. אם לא יעשו כן, תביעתם תידחה. פסק הדין מדגיש את ההבחנה בין סמכותו של בית המשפט העליון לבין סמכותו של בית המשפט העליון בבואו לדון בהחלטות מנהליות, ומאפשר לתובע להמשיך על בסיס עילת התביעה שבחר.