עמ"נ 15039-10-16

תקציר

פסק הדין דן בהערכת שווי מקרקעין והערעור נסוב סביב השיטה בה נעשה שימוש להערכת שווי הנכס הנדון. השיטה המדויקת ביותר היא "שיטת ההשוואה", המשווה את הנכס המדובר לעסקאות סמוכות דומות, בהיותה הגישה המועדפת בבית המשפט. בעוד שהמערערת חלקה על כך והציעה שיטה חלופית, מצא בית המשפט כי בחירתו של השמאי בשיטת ההשוואה הייתה סבירה ומבוססת, ועל כן הערעור נדחה. פסק הדין דן גם במושג "השבחה", המעלה את שווי המקרקעין עקב פעולות תכנוניות, ובהיטל ההשבחה הנובע מכך לבעל הקרקע. שווי הנכס מחושב פעמיים, פעם אחת במצבו המשופר ופעם אחת לפני ההשבחה, כאשר ההפרש מהווה את סכום ההשבחה. גובה היטל ההשבחה הוא מחצית מעליית ערך זו. זאת ועוד, בית המשפט מסכים עם הערכת השווי של השמאי את מצבו "החדש" של הנכס לאחר הפעולה התכנונית, הכרוכה בניכוי עלויות הפיתוח ששולמו על ידי המשיבים ממחיר המכירה של נכסים סמוכים, ובכך להימנע מ"חיוב כפול". בית המשפט תומך בשיקול דעתו של השמאי בעניין זה, שכן מסקנותיו מבוססות על שיטה מקובלת ומאגר מידע סביר, ואין ראיות לפגמים או טעויות מנהליות כלשהן. לבסוף, בית המשפט דוחה גם את טענתה החלופית של המערערת בדבר שיעור ניכוי מזערי, שכן היא לא הועלתה בפני השמאי וסותרת את התזה הראשונית שלהם. טענת המערערים נתפסת כמחלוקת שמאית, ומאחר שלא סיפקו נתונים נגדיים משכנעים, טענתם החלופית נדחית. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת אחראית להוצאות המשפט של המשיבים ולשכ"ט עורכי הדין בסך של 35,000 ₪.