ד"מ 56648-03-19

תקציר

התובע, שהועסק על ידי הנתבעת בחלוקת תווי חניה, תבע פיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה, הפרשי שכר והחזר הוצאות נסיעה לאחר שהתפטר מעבודתו באמצעות מסרונים. לצורך הבקשה לפיצויי פיטורים, היה על התובע להוכיח כי חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, כי קיים קשר סיבתי בין ההתפטרות להרעה וכי מסר הודעה לנתבעת. השופטת קבעה כי התובע לא הוכיח הרעה מוחשית או קשר סיבתי, ולכן תביעתו לפיצויי פיטורים נדחתה. התובע נעתר לבקשתו לפדיון ימי חופשה, שכן הנתבעת לא הביאה כל ראיה שתתמוך בטענתה כי התובעת נעדרה מעבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת. שווי ימי החופשה חושב על בסיס השכר היומי הממוצע של התובעת ברבעון המלא של השנה, שעמד לטענת השופטת על 399 שקל. הסכום המגיע לתובע בגין תביעה זו הוא 3,839 ₪ לאחר ניכוי 1,348 ₪ שכבר שולמו לו. השופטת פסקה נגד התובע גם בנוגע לפערי שכר, וקבעה כי התובע לא ערך בדיקה של סך ההיתרים שחילק בהשוואה לגובה שכרו. למרות שהיו כמה פערים, הם לא יכלו להיחשב פערי שכר אמיתיים. לבסוף, נדחתה בקשת התובעת להחזר הוצאות נסיעה. בחוזה העבודה צוין כי השכר כלל הוצאות נסיעה, וגרסת הנתבעת לאירועים תואמת את החוזה. השופטת קיבלה את הסברו של הנתבע כי רכיב הוצאות הנסיעה לא הוזכר בתלוש השכר משום שהתובעת לא הגישה הוצאות דלק או כרטיס חודשי. מאחר שהשכר כלל החזר הוצאות נסיעה, נדחתה תביעת התובע לתשלומים נוספים. בסך הכל חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,839 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.2019, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. כל צד היה אחראי לשכר טרחתו, וכל צד יכול היה להגיש בקשה לחופשה כדי לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 יום מקבלתו.