עמ"ש 7197-09-13

תקציר

פסק הדין דן בהשלכות המשפטיות של הלוואה שניתנה לנפטר, והאם יורשיו אחראים לפירעון יתרת החוב לאחר מותו. המחלוקת המרכזית היא האם ניתן להגיש תביעה נגד היורשים ללא צו ירושה, ואם כן, האם יש לכלול את כל היורשים בתביעה, או שחלקם יכולים לייצג את העיזבון. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט ג'יוסי, קובעת כי תביעה נגד היורשים אפשרית רק לאחר מתן צו ירושה, וכל היורשים חייבים להיות נוכחים בתביעה, אלא אם בית המשפט אישר אחרת. מאחר שהדבר לא קרה במקרה זה, מציע השופט ג'יוסי לפתוח מחדש את התביעה כך שתכלול את כל היורשים, ולהגביל את אחריותם האישית של הנתבעים הנוכחיים לחלקם בעיזבון לאחר חלוקתו. לחילופין, התובע יכול לגבות את החוב מנכסי העיזבון רק לפני חלוקת העיזבון, ועד לחלקם היחסי של הנתבעים בעיזבון. השופטת שטמר, בחוות דעתה החולקת, סבורה שניתן להגיש תביעה נגד חלק מהיורשים לפני מתן צו ירושה, אך לבית המשפט צריך להיות שיקול דעת להחליט בכל מקרה לגופו, במיוחד כאשר זהות היורשים ברורה. היא הייתה מאשרת את החלטת בית המשפט קמא, שאישר את התביעה נגד שלוש מהירושות, אך היה מאפשר להן להציג את טענותיהן בפני חמש הבנות שצורפו אף הן כנתבעות. בנוסף, היא דנה בשתי טענות נוספות הנוגעות לנטל ההוכחה ולתקופת ההתיישנות, ומגיעה למסקנה כי קביעותיו של בית משפט קמא בעניינים אלה צריכות לעמוד. השופט וילנר מסכים עם הכרעת הרוב בסוגיה העיקרית, אך מציע נקודת מבט שונה על תקופת ההתיישנות. היא מדגישה כי לא ניתן לממש את התביעה נגד הנתבעים עד למתן צו ירושה, ולפיכך מסכימה כי יש להתנות את פסק הדין בחלוקת העיזבון ובחלקם של הנתבעים בו. אשר לתקופת ההתיישנות, היא מסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי התשלומים ששולמו בגין החוב היוו הודאה והחלו את תקופת ההתיישנות מחדש, אך היא אינה מסכימה עם יתר הנימוקים שניתנו על ידי השופט שטמר מדוע התביעה אינה חסומה על פי חוק.