ת"א 17148-02-21

תקציר

הסכסוך בין שוקר לששון נובע מהסכם מכר של בית בנס ציונה. ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2019 וקבע כי ששון ימכור את הבית לשוקר תמורת כ-2.9 מיליון שקל, שישולמו בארבעה תשלומים. התיק הנדון סובב סביב התשלומים השלישי והרביעי, ששוקר סירב לבצע, מה שהוביל את ששון לבטל את ההסכם. בתגובה, הגיש שוקר תביעה לביצוע ההסכם ולפיצוי כספי, ואילו ששון תבע מנגד את יתרת מחיר הרכישה ופיצוי נוסף, מה שהוביל למשפט. שוקר טען כי ששון לא רשם את זכויות החכירה כאמור בהסכם ולכן לא חויב לשלם את התשלום השלישי. עם זאת, בית המשפט מצא כי ששון מילאו את חובתם לרשום את החכירה, כפי שנעשתה בהתאם לשטר החכירה, שנחתם בין ששון לבין רשות מקרקעי ישראל, ורישום זכויות החכירה לא היה קשור להסכם המכר. טענתו השנייה של שוקר הייתה ששון הציג מצג שווא לגבי המצב התכנוני של הנכס, לפיו שטח הבנייה שלו הוא 250 מ"ר, בעוד השטח שאושר בפועל בהיתרי הבנייה הוא כ-160 מ"ר בלבד. עוד טענו כי היו חריגות בנייה בנכס. ששון, לעומת זאת, טען כי שוקר היה צריך לערוך בדיקה יסודית של מצב הנכס טרם חתימת ההסכם, כפי שנקבע בהסכם עצמו. בית המשפט מצא כי אמנם מהצהרותיו של שוקר בהסכם עולה כי הם בדקו את הנכס, אך אין בכך כדי להעיד על כך שהיו מודעים לאי סדרים בבנייה. נקבע כי ששון ידע או היה עליו לדעת על חריגות הבנייה ועל אי ההתאמה בין השטח המוסכם לבין יכולת הבנייה שאושרה בפועל. פער זה השפיע באופן משמעותי על איכות הנכס והיה שונה מהותית ממה שהוסכם. למרות חובתו של ששון לחשוף נושאים אלה, הם לא עשו זאת. בית המשפט קבע כי אי גילוי זה מהווה הפרה יסודית של ההסכם. עם זאת, גם החלטתו של שוקר לעכב את כל התשלומים השלישי והרביעי היוותה הפרה יסודית של ההסכם. ביטולו של ההסכם על ידי ששון לאחר מכן נמצא כחוקי, שכן לשוקר לא הייתה זכות לעכב את התשלומים. באשר לסעדים הכספיים, פסק בית המשפט לששון את הפיצוי המוסכם בסך 310,000 ₪ שנקבע בהסכם בגין הפרתו של שוקר. עם זאת, מאחר ששון הפר את ההסכם גם בשל אי גילוי, קוזזו תביעות הצדדים לפיצוי כספי נוסף, וכתוצאה מכך נדחתה התביעה הכספית. לסיכום, הורה בית המשפט על ביטול הסכם המכר בין שוקר לששון. שוקר חויב לשלם את הוצאותיו של ששון, ושני הצדדים היו אמורים לפעול על פי עקרון ההשבה. ההחלטה התקבלה בהיעדר שני הצדדים וניתנה ביום 14.11.2021.