ע"א 8583/22

תקציר

הערעור נדחה על הסף, והתמקד במספר סוגיות מרכזיות הנוגעות לפיצויים בעקבות תביעת נזקי גוף. בית המשפט עמד על כך שהערכת הנכות התפקודית והשפעתה על כושר ההשתכרות מצויה בגדר שיקול דעתו של בית המשפט קמא. נכותו הנפשית של המערער הוערכה בשיעור של 5%, כאשר בית המשפט לא מצא סיבה משכנעת מדוע לא יוכל לחזור לעבודה, גם לא בתפקיד אחר. הפיצוי עבור סיוע לצד שלישי לאחר תאונה נחשב הולם, בהתחשב בצרכים עתידיים אפשריים, כמו שימוש בכיסא גלגלים. ערכאת הערעור אישרה את החלטת בית משפט קמא בעניין בסיס השכר המשמש לחישוב הפסדי שכר בעבר ובעתיד. חרף טענת המערער כי יש לכלול את רווחי חברתו בשכרו, פסק בית המשפט כנגדה, וציין כי שכרו הפורמלי הוא האמצעי הראוי, במיוחד נוכח הפסדים שנצברו בחברתו. בנוסף, בית המשפט בחר שלא לכלול הטבות מסוימות (כמו אופנוע ורכב) בבסיס השכר, שכן אלה לא תועדו באופן רשמי ולא חויבו במס. בית המשפט הכיר בשיפורים מינוריים בבסיס השכר בתקופת אי הכושר, דבר הממחיש גמישות מסוימת בפסק הדין. בסופו של דבר, חיזק פסק הדין את ההפרדה בין המערער לבין הצלחתה הכלכלית של חברתו, וציין כי הפעילות העסקית נמשכה גם לאחר התאונה. פסק דינה של השופטת י' עמית, בהסכמת השופטים י' וילנר וג' כנפי-שטייניץ, הסתיים בדחיית הערעור, תוך הדגשת החשיבות של בחינת השלכות שכר אפשריות על בעלי חברות במצבים דומים.