ת"א 45604-10-14

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב סמכותו של בית המשפט ליתן צו מניעה המחייב חיבור נכס לרשת מים. על פי סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירות נגד החלטות של רשויות מסוימות. הואיל והמבקש ונושא המחלוקת אינם מוזכרים בתוספת הראשונה, בית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות במקרה זה. למרות שלא נטען, חוק תאגידי מים וביוב מתווה שיטה מיוחדת להתנגדויות ועררים, אותה יש למצות בטרם פונים לערכאות. שיטה זו כרוכה בפנייה לרשות הרלוונטית – במקרה זה, הרשות הממשלתית למים וביוב – ולהגשת תלונה. החלטת הרשות והוראותיה מחייבות את התאגידים, וחוסר הבהירות בחוק לגבי סדרי הדין ולוחות הזמנים להתנגדויות אינו שולל דרישה זו. בטרם פנייה לבית המשפט, על המשיב לבקש תחילה סעד מהרשות. סמכות השיפוט המהותית בתביעת המשיב, המבקשת לחייב את המבקש לחבר את ביתו לרשת המים, נתונה לבית משפט השלום, שכן מדובר בשימוש במקרקעין – מקרה מובהק של שימוש במקרקעין. החיבור לרשת המים חיוני לשימוש סביר בנכס, והשמטת חיבור זה פוגעת ביכולתו של המשיב לנצל את ביתו. הדבר מקבל משנה תוקף בהוראות מסוימות בחוק המצביעות על סמכותו של בית משפט השלום לדון בסכסוכים בין צרכנים לבין תאגיד המים בנוגע למתן שירותים. כמו כן, סעיף 26ב לכללים קובע כי על אדם להגיש בקשה בכתב ולקבל את התוכניות והאישורים הדרושים לחיבור ראשון למערכת המים, אותם על התאגיד להשלים בתוך שבעה ימי עסקים. משהמשיב במקרה זה לא מיצה את הסעד המינהלי בפנייה לרשות, הסעד המבוקש נדחה. הצדדים מוזמנים לישיבת קדם משפט, והמשיב מתבקש להבהיר את סמכותו המהותית של בית המשפט ביחסים שבין המשיב לבין המועצה המקומית. העלויות אינן מוענקות לאף אחד מהצדדים.