ת"א 38922-07-16

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט למחלוקת הנוגעת לאיחור במסירת הדירות לתובעים. כל התובעים חוו איחור במסירה, מה שהוביל לקשיים אישיים וכלכליים משמעותיים. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי נסיבות חוקיות מצדיקות את הדחייה וטענו כי התובעים ויתרו על כל זכות לתבוע פיצוי נוסף עם קבלת תשלומים חלקיים וחתימה על מסמכים נלווים. בית המשפט בחן מספר סוגיות מרכזיות, לרבות תוקפם של כתבי ויתור עליהם חתמו התובעים והאם פעלו תחת לחץ ללא הסכמה אמיתית, והגיע למסקנה כי ויתורים אלה לא מנעו מהתובעים לתבוע פיצויים נוספים. יתר על כן, בית המשפט העריך כמה זמן עיכובים המיוחסים לשינויים, תוספות ומצבים ביטחוניים צריכים להשפיע על הפיצוי, והגיע למסקנה כי הארכות מוסכמות נעות בין 14 ל -60 יום בהתבסס על נסיבות ספציפיות. בית המשפט דחה את טענות הנתבעים כי פעולות אבטחה יכולות להצדיק עיכובים ללא הגבלת זמן, והעניק דחייה של 30 יום בלבד בקשר לפעולות אלה. באשר לפיצויים, בית המשפט מצא כי תנאי החוזה הנוגעים לפיצוי מוסכם על דמי שכירות בחלק מהחוזים היו מפלים והציעו סכומים נמוכים מאלו שהנתבעים הכירו בהם כדמי שכירות הוגנים בשוק (5000-5500 דולר לעומת 2850-3040 דולר), ולכן הם העדיפו הגנה על זכויות הצרכן על פני הקפדה על תנאי החוזה. כתוצאה מכך, אותם תובעים יקבלו פיצוי בשיעור השוק שייקבע על ידי מומחי בית המשפט. לבסוף, מועד האספקה נקבע לפי מועד שליחת מכתבי האכלוס, למעט תובע אחד שעבורו נקבע המשלוח במועד מאוחר יותר שכן טופלו פגמים שנויים במחלוקת. נפסקו לתובעים הוצאות, בגין הכרה בהתנהלות פרוצדורלית ובעמדות הנתבעים במהלך המשא ומתן, כאשר הם קיבלו שכר טרחת עורך דין והוצאות, אם כי פחותות מהמבוקש. בית המשפט הורה לשני הצדדים לגבש נוסח פסק דין שישקף פיצויים מוסכמים.