בג"צ 5539/09

תקציר

העתירה בפני בית המשפט מערערת על החלטה של רשות מנהלית, המסרבת להכיר ברצח בעלה של העותרת כ"פגיעה בעוינות" לפי חוק הפיצויים לנפגעי פעולות איבה. העותרת מבקשת לקבל הטבות כתוצאה ממות בעלה. החלטת הרשות אושרה על ידי ועדת העררים, מה שהוביל את העותר להגיש עתירה לביקורת שיפוטית בפני בג"ץ. בית המשפט פותח בהתייחסות ל"הוראת הסופיות" בחוק הפיצויים, הקובעת כי לא ניתן לערער על החלטת ועדת הערר. בית המשפט מכיר אמנם בכך שהוראה זו מגבילה את היקף התערבותו, אך עם זאת יש לו סמכות לבחון את ההחלטה. לאחר מכן פונה בית המשפט לגופו של עניין, בוחן את הרקע המשפטי ואת הראיות שהובאו בפני ועדת הערר. נמצא כי העותרת לא סיפקה יסוד סביר להאמין כי רצח בעלה היה "פגיעה עוינת", כהגדרתה בחוק – מעשה אלימות המונע ממניע לאומני. חוות הדעת שהציג העותר לא נחשבו סבירות דיין על ידי בית המשפט, וכך גם טענת העותר כי הרצח בוצע ממניע לאומי. תחת זאת, מקבל בית המשפט את מסקנת ועדת הערר כי הרצח היה ככל הנראה פלילי באופיו, בהתבסס על דברי מבצעי הרצח, המצביעים על מניע כלכלי. בנוסף, חוות דעת של שירות הביטחון הכללי תומכות במסקנה זו. משכך, מחליט בית המשפט שלא להתערב בהחלטת ועדת הערר ודוחה את העתירה, תוך שהוא מדגיש את הטרגדיה שחוו העותרת ובני משפחתה תוך שהוא מאשר את דחיית הערעור.