ת"א 59728-05-20

תקציר

התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע, בטענה כי הנתבע לווה כספים מאמו המנוחה של התובע ולא השיב אותם. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבע וקבע כי קיומה של הלוואה לא הוכח דיה. בתביעה, כפי שהוצגה בכתב התביעה, נטען כי הנתבע נטל הלוואה מהמנוח מתוך כוונה להחזירה, אך הנתבע לא הודה בכך וסיפק ראיות להסברים חלופיים לעסקאות הפיננסיות המדוברות. השופט פירט בהרחבה את הנימוקים לדחיית התביעה. הם הדגישו כי חריגתו של התובע מעילת התביעה הראשונית – אפיון הכספים כהלוואה – לא הותרה ללא אישור מראש מבית המשפט או הסכמה מפורשת של הנתבע, דבר שלא קרה במקרה זה. עוד ציינה השופטת כי לתובע הייתה גישה לתדפיסי הבנק של המנוח ולמסמכים נוספים, אך עדיין לא הצליחה להביא ראיות קונקרטיות להסכם הלוואה. השיחות בין התובע לנתבע, בהן הודה האחרון לכאורה כי לקח כספים מהמנוח, לא היוו ראיה מספקת לכך שהכספים לוו מתוך כוונה להחזיר. בנוסף, עדותו של הנתבע והקבלות והחשבוניות שהציג תמכו בטענתו כי הכספים שקיבל מהמנוח היו מתנות או תשלומים עבור שירותים משפטיים. השופטת הביעה ספקנות כלפי התנהלות והסברים מסוימים שסיפק הנתבע, בפרט בנוגע למתנה בסך 20,000 ₪ וכפל שכר טרחה לכאורה. עם זאת, השופט הדגיש כי התביעה הנוכחית אינה מתמקדת בעמלות מופרזות או שלא בצדק, אלא בהלוואות הנטענות. לסיכום, קבעה השופטת כי טענת התובעת כי הנתבע קיבל הלוואות בסך כולל של 90,000 ₪ – מתוכן הודתה הנתבעת כי קיבלה רק 72,000 ₪ – אינה נתמכת בראיות מספיקות. השופט בחר שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.