תמ"ש 70044-03-19

תקציר

השופט פסק לטובת התובע בתביעה אזרחית זו, וקיבל את הטענה כי הנתבעים לוו כספים מהתובע למימון בניית ביתם וכי הכספים היוו חוב משותף של שני הנתבעים, למרות שהכספים ניתנו לנתבע בלבד. השופט ביסס החלטה זו על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, לא הייתה מחלוקת כי הכספים נמסרו לנתבעת, והודאת הנתבעת בקבלת הכסף העבירה עליהם את נטל ההוכחה להוכיח כי הוחזר. עם זאת, הנאשמים לא הצליחו לספק גרסה משכנעת לאירועים והגיבו באופן עקבי ב"אני לא זוכר" או "אני לא יודע". שנית, טענת הנתבעים כי הכסף הוחזר בתשלומים סותרת את הצהרותיהם הקודמות ונמצאה בלתי עקבית ובלתי סבירה. שלישית, הנתבעים לא הביאו ראיות מספקות לפירעון ההלוואה, והסבריהם לגבי השימוש בכספים לא היו ברורים ולא משכנעים. כמו כן, דחתה השופטת את טענות הנתבעים לפיהן לא היה הסכם הלוואה וכי הכספים הושגו באמצעים בלתי חוקיים במהלך גירושיה של התובעת. השופט קבע כי הסכם הלוואה בין קרובי משפחה לא צריך להיות בכתב וכי הכספים המוברחים עדיין יכולים לשמש להלוואות. עוד ציינה השופטת כי הנתבעת הודתה בשימוש בכספים לבנייה, ובכך תמכה בטענת התובעת. בנוסף, קבעה השופטת כי הכספים ניתנו לבנייה והיוו חוב משותף, שכן הנתבע ניהל את כספי בני הזוג וכספי התובע שימשו לטובת שני הנתבעים. השופטת התייחסה גם לטענות הנתבעים בדבר התיישנות ונזק ראייתי, ומצאה אותן בלתי עקביות וחסרות שחר. בסופו של דבר, השופט הורה לנתבעים להשיב את הכספים, בסך 430,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה, ופסק לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 40,000 ₪. הקשר ההדוק בין הצדדים והיעדר הסכם בכתב או מועד קבוע לפירעון השפיעו על ההחלטה לחייב את הנתבעים בריבית, ומנעו מהם ליהנות מההפרה. פסק הדין הדגיש גם את הצורך לפרסם את ההחלטה, תוך השמטת פרטים מזהים, כדי להוות גורם מרתיע לאחרים. פסק דין מקיף זה המחייב את החזרת כספי ההלוואות, לרבות ריבית, משקף את שקילתו המדוקדקת של השופט בראיות ובחוקים החלים.