ע"א 92/83

תקציר

הערעור התמקד בשאלה האם המערער, אליעזר שמש, יכול לתבוע פיצוי בגין הפסד השתכרות כאשר לא עבד עקב תאונה אלא המשיך לקבל את שכרו ממעסיקו, חברה משפחתית, שלא הייתה מחויבת לשלם לו על פי דין. בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור, בקובעו כי המערערת זכאית לפיצוי נוסף מהמשיבים. בית המשפט הכיר בכך שתשלומי השכר ששילם העסק המשפחתי במהלך החלמתו של המערער לא היו למטרות צדקה אלא נועדו לפצות על נזקיו. העסק המשפחתי, שותף בחברת אמריקנה בע"מ וקשור לשמש כשכיר ובעל מניות, נתפס כמיטיב עם שמש, ולא עם עצמו, מתוך דאגה משפחתית. בית המשפט ציין כי שמש נדרש להראות המחאה, מפורשת או משתמעת, של זכות השיפוי כלפיו לתבוע פיצויים. על אף שקרבה משפחתית משמעה הקצאה, המערערת הסתמכה בעיקר על חובה מוסרית, ולא משפטית, להשיב את המשכורות שקיבלה. בסופו של דבר, החליט בית המשפט כי רק הקבוצה הראשונה של המשיבים, האחראית ל-75% מהתאונה, תשלם פיצויים, ודחה את התביעה נגד העסק המשפחתי כדי לשמור על שיווי משקל בין הנפגעים, הנהנים והצדדים האחראים. הדבר שמר על הצדק בכך שהבטיח שהמערערים לא יתבעו יותר מהנזקים שנגרמו בפועל.