בש"א 1818/03

תקציר

המקרה עוסק בתובע שנסע לעתים קרובות למרחקים ארוכים לצורך עבודתו ותבע את חברת התעופה הלאומית של ישראל בגין נזקים הקשורים לתסמונת פקקת ורידים עמוקים (DVT). לטענתם, ישיבה ממושכת במטוסים גרמה ל-DVT שלהם, מה שהוביל לתסחיף ריאתי, שפגע קשות בריאה שלהם וכתוצאה מכך נכות. התובע טען לרשלנות, וטען כי חברת התעופה לא ביצעה מחקרים, ידעה את הנוסעים על סיכוני DVT וסיפקה צעדי מניעה. חברת התעופה ביקשה לדחות את התביעה בהתבסס על אמנת ורשה, המסדירה תביעות טיסה בינלאומיות, בטענה שהתביעה חסומה בזמן מכיוון שהיא חורגת ממגבלת השנתיים להגשה. בנוסף, נטען כי DVT אינו נחשב ל"תאונה" לפי סעיף 17 לאמנה, ובכך שולל אחריות. המשיבה ביקשה סעדים לפי הדין הישראלי הכללי, בטענה כי מחדלי חברת התעופה אירעו לפני ובנפרד מפעילות התובלה האווירית. בית המשפט בחן את אמנת ורשה ואת הפסיקה הנלווית אליה, תוך הדגשת ייחודה של העילה המיוחסת באמנה, למעט תביעות מחוץ להוראותיה. נמצא כי DVT אינו נובע מ"תאונה" כהגדרתה באמנה ואינו כרוך באירוע בר ביצוע. באופן דומה, בית המשפט דחה טענות בדבר רשלנות והתנהגות בלתי הולמת מודעת לפי סעיף 25 של האמנה. בסופו של דבר, היעדר עילת תביעה על פי האמנה הוביל לדחיית התביעה, מה שממחיש את המורכבות המשפטית בתביעות נזקי תעופה ומחזק את האילוצים של אמנת ורשה על תביעות נוסעים נגד חברות תעופה. הוצאות משפטיות הוטלו על התובע, ואישרו את הצורך במסגרת משפטית גלובלית עקבית בתיקי הובלה אווירית.