ה"פ 1474-03-15

תקציר

פסק הדין משרטט סכסוך קרקעות מורכב שראשיתו בשנות ה-70 של המאה הקודמת בו היו מעורבים מספר צדדים. המשיב מס' 1 (מושה) רכש בשנת 1975 חלקת קרקע בשטח של 5,000 מ"ר וכעבור שנתיים מכר לכאורה 4,000 מ"ר לאחמד רדואן עבדאללה באדי (רדואן) באמצעות ייפוי כוח נוטריוני. המבקשים, יורשיו של רדואן, הציגו שני עותקים מקוריים של ייפוי כוח זה, מה שהוביל את בית המשפט לקבוע כי משה אכן מכר 4,000 מ"ר. עם זאת, משה טען כי חתימתו זויפה וכי הוא מכר רק 2,000 מ"ר. בית המשפט מצא קביעה זו בלתי סבירה, שכן למושא לא היו ראיות התומכות בטענתו והוא הסתמך אך ורק על זכרונו. חוות דעת מומחים בנושא ניתוח כתב יד תמכו אף הן בגרסתם של המבקשים לאירועים. לפיכך, בית המשפט הגיע למסקנה כי משה מכר 4,000 מ"ר לרדואן בשנת 1977. בנוסף, התייחס פסק הדין לעסקה סותרת לפיה העביר מושא 3,000 מ"ר לנכדו, המשיב מס' 3 (בשיר), ללא תמורה. בית המשפט קבע כי עסקה זו נעשתה בחוסר תום לב, שכן משה ובנו, עיסאם (המשיב מס' 2), ידעו על ייפוי הכוח משנת 1977 למכירת 4,000 מ"ר לרדואן. בית המשפט מצא את התנהגותם חשודה, וציין כי הם ביקרו במשרד עורכי דין בשנת 2007 כדי לברר לגבי ייפוי הכוח. זה הוביל את בית המשפט להאמין שהם מנסים לגזול את זכויותיו של רדואן. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לטובת המבקשים, יורשיו של רדואן. בית המשפט קבע כי מושה מכר 4,000 מ"ר לרדוואן בשנת 1977 וכי מכירה זו קודמת להעברתו לאחר מכן לבשיר. בית המשפט הורה למחוק את 3,000 המטרים הרבועים שהועברו לבשיר בשנת 2012 ממרשם המקרקעין, ולהותיר את מושה עם 1,000 מ"ר בלבד. המבקשים היו רשאים לרשום על שמם את הבעלות על 4,000 המטרים הרבועים הנותרים, בכפוף לאישורים משפטיים מסוימים. לבסוף, שני הצדדים נדרשו לשאת באחריות לסיבוכים המשפטיים, כאשר כל אחד מהם נשא בהוצאותיו.