ע"פ 192/87

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים להמשיך לדון בתיק פלילי רגיש למרות ערעור על משוא הפנים לכאורה של השופט והיעדר משוא פנים. בא כוח המערער טען כי שופט בית המשפט המחוזי הפגין עוינות ומשוא פנים כלפי ההגנה, והביא מספר דוגמאות לכך, לרבות דחיית שאלות הגנה רבות לעדים, הערה ביקורתית כלפי אחד הסנגורים ואי תגובה של בית המשפט לתשובתו הפוגענית של עד. השופט, לטענת ההגנה, גם גילה משוא פנים בכך שלא דחה את המשפט עד לשמיעת הערעור על טענת הפסילה. הפרקליטות, לעומת זאת, טענה כי השופט פעל ללא משוא פנים ובסבלנות כלפי כל הצדדים, וכי תחושות התרעומת של ההגנה אינן מבוססות. לאחר בחינת רישומי התיק, שופט בית המשפט העליון לא מצא ראיות לעוינות או למשוא פנים של בית המשפט המחוזי, ושיבח את סבלנותו וגישתו הסובלנית של הערכאה הנמוכה יותר לאורך כל ההליך. השופט הדגיש כי תחושותיהם הסובייקטיביות של הסנגורים אינן משקפות את המציאות האובייקטיבית, וכי בית המשפט המחוזי הפעיל כראוי את סמכותו לפקח על ניהול המשפט. אלא אם קיימת סבירות ממשית למשוא פנים, קבע השופט, אין מקום לפסול שופט, ויש להותיר החלטה כזו לשיקול דעתו של השופט הנדון. יתר על כן, האחריות לניהול המשפט, לרבות אישור או פסילה של שאלות וראיות, מוטלת על בית המשפט. חילוקי דעות על החלטות אלה אינם מהווים עילה לפסילת שופט, אך ניתן לערער עליהם כעל טעויות פרוצדורליות. במקרה זה קבע שופט בית המשפט העליון כי החלטות בית המשפט המחוזי התבססו על נימוקים משפטיים תקפים ולא הצביעו על משוא פנים. השופט דחה גם את בקשת ההגנה לדחות את המשפט עד להכרעה בערעור, והסכים עם בית המשפט המחוזי כי הדבר יגרום לעיכובים מיותרים ועלול לפגוע בארגון הראיות והעדויות. לבסוף, עודד השופט את הסנגורים להתנהל באופן שיפחית מתחים וקונפליקטים במהלך המשפט, והביע ביטחון כי השופט יגיב בחיוב לגישה זו. מטעמים אלה נדחה הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי להמשיך במשפט התקבלה.