ע"פ 39118-03-18

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ע"פ 39118-03-18, אחמד אבו עאבד נ' מדינת ישראל** **מבוא** פסק דין זה עוסק בערעור על הרשעת המערער, אחמד אבו עאבד, בבית משפט השלום בגין עבירת חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה' לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עילת הערעור מתמקדת בהכרעת הדין, והשאלה המרכזית בה עסקו השופטים היא האם הוכחה אשמת המערער מעבר לספק סביר, לאור קשיי הוכחה וסתירות שעלו במהלך המשפט. **עיקרי העובדות וההכרעה בבית משפט קמא** * **האירוע:** כתב האישום טען כי המערער, יחד עם בנו הקטין וקטינים נוספים, השליכו אבנים לעבר רכבו של המתלונן, מחמוד דראיעה, וגרמו לנזק לחלון האחורי ול"בקלית" (ככל הנראה הכוונה לשמשה האחורית). האירוע התרחש לאחר קטטה בבית ספר בין תלמידים ממשפחות המתלונן והמערער. * **עדויות מרכזיות:** * **המתלונן:** העיד כי ראה את המערער והנערים מיידים אבנים לעבר רכבו, וכן שהמערער החזיק מקל שגם אותו זרק לעבר הרכב. * **גב' סמהאר אבו ג'אמע (ס"א):** אמו של תלמיד בבית הספר, והקשר משפחתי למתלונן. מסרה במשטרה שאמרה שראתה את המערער והנערים מיידים אבנים לעבר רכב המתלונן. היא כלולה ברשימת עדי התביעה, אך לא התייצבה בבית המשפט, טענה שאיימו עליה, וניסיונות להביאה לבית המשפט נכשלו. * **עדות מנהל בית הספר:** מסר במשטרה כי שוחח עם המערער לאחר הקטטה, ליווה אותו ואת הנערים לרכבם, וראה אותם נוסעים. הוא לא ראה את התקרית עצמה, והעריך שהתרחשה במקום אחר. * **גרסת המערער:** הכחיש את המיוחס לו, וטען שהגיע לבית הספר, שוחח עם המנהל, ועזב את המקום עם הנערים, כשמנהל בית הספר ליווה אותם וראה אותם נוסעים. * **הכרעת הדין בבית משפט קמא:** 1. בית המשפט קיבל את אמרתה של העדה ס"א במשטרה כראיה מכוח סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות, בקובעו שאמצעי פסול שימש להניאתה מלמסור עדות. 2. בית המשפט קבע כי עדויות המתלונן וס"א מחזקות זו את זו, ודחה את גרסת המערער, תוך ייחוס מעשי הנערים למערער מכוח נוכחותו במקום. **טענות הצדדים בערעור** * **המערער:** טען לסתירות בין עדויות מנהל בית הספר, ס"א והמתלונן. כמו כן, טען שלא היה מקום לקבל את עדות ס"א, ושלא היה מקום לייחס לו את מעשי הנערים. * **המשיבה:** הדגישה את הימנעות המערער מהבאת עדים ממשפחתו, וטענה כי יש בעיה בלוחות הזמנים בעדות ס"א, אך הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות. **דיון והכרעה בבית המשפט המחוזי** **1. קבלת אמרתה של העדה ס"א לפי סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות:** * **עקרון משפטי:** סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות מאפשר קבלת אמרה שמסר עד מחוץ לבית המשפט, אם אינו עד במשפט (מסרב להעיד, אינו מסוגל, לא ניתן לאתרו, אינו בחיים). קבילות האמרה מותנית בהוכחה שאמצעי פסול שימש להניא את העד מלתת עדות. * **הלכה פסוקה:** בית המשפט המחוזי הסתמך על הלכת דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חוסאם חג' יחיא, אשר אימצה את ההלכה מפסק דין ע"פ 254/88 מדינת- ישראל נ' לוי אליהו ואח'. על פי הלכה זו, "עד" הוא מי שניתן לכפות את התייצבותו בבית המשפט. מי שלא מתייצב, אך ניתן לכפות הופעתו, נחשב ל"אינו עד" רק אם לא נעשה ניסיון לכפות הופעתו. * **יישום במקרה הנדון:** בית המשפט קבע כי בעוד שהוכח שאמצעי פסול שימש להניא את העדה ס"א, לא ניתן היה לקבל את אמרתה במשטרה מכוח סעיף 10א'(ב). זאת מכיוון שהעדה לא "נעלמה", כתובתה ידועה, משפחתה מוכרת למשטרה, והיה ניתן לכפות את התייצבותה בבית המשפט. התביעה אף החליטה שלא לבצע צו הבאה נגדה, מחשש לשלומה. מכאן, נעשתה שגיאה דיונית בקבלת האמרה. * **חידוש/הדגשה:** פסק הדין מדגיש את התנאים המחמירים לקבלת אמרה מחוץ לבית המשפט מכוח סעיף 10א'(ב), במיוחד כאשר מדובר בעד שניתן לאתרו ולהביאו בכוח. ישנו דגש על כך שהמדינה (התביעה) אינה יכולה "לוותר" על הבאת עד בטענה של "חשש לשלומו" מבלי לנסות כל אמצעי חוקי לכפות את התייצבותו, ורק אז, אם כל הניסיונות נכשלו, ניתן לשקול את קבלת האמרה. **2. המשקל שבית המשפט ייחס לעדויות המתלונן וס"א, כל אחת בפני עצמה ובשילובן:** * **קשר סיבתי בין העדויות:** בית המשפט קמא ראה בעדויות המתלונן וס"א כ"משתלבות" ו"מחזקות זו את זו", והדבר היה משמעותי להרשעת המערער. * **השפעת ביטול קבילות עדות ס"א:** עם ביטול קבילות אמרתה של ס"א, יש לנטרל את השפעתה על האמון שניתן בגרסת המתלונן. * **סתירות ואי-התאמות:** * **סתירה בין ס"א למנהל בית הספר:** תיאור האירועים של ס"א (פגישה עם המערער, זריקת אבנים על רכבה, ואז זריקת אבנים על רכב המתלונן) אינו מתיישב עם תיאור מנהל בית הספר (המערער עלה לרכב ונסע, ואז ליווה את ס"א לרכבה). סתירה זו לא הובהרה די צורכה, שכן העדים לא נחקרו עליה באופן מלא. * **"המקל" והפגיעה ברכב:** בית המשפט קמא קבע שהרכב נפגע מאבנים ולא ממקל. אולם, המתלונן עצמו מסר גרסאות סותרות לגבי אופן הפגיעה (אבנים, מקל, או שניהם). התיאור של ס"א שהמערער החזיק מקל ורץ לעברו, אינו מתיישב עם התיאור של המתלונן שהמערער זרק את המקל. אי-התאמות אלו, ללא הבהרה מספקת, מחלישות את גרסת המתלונן. * **התמונה (ת/2):** התמונה של הרכב הפגוע התקבלה בכפוף לכך שהעד שצילם אותה יעיד, תנאי שלא התקיים. לפיכך, התמונה אינה ראיה קבילה. * **חידוש/הדגשה:** פסק הדין מנתח לעומק את השפעת ביטול קבילותה של עדות אחת (ס"א) על הערכת מהימנותה של עדות אחרת (המתלונן), בפרט כאשר אלו נחשבו כ"מחזקות זו את זו". הוא מדגיש את חשיבות ההתאמה בין עדויות, ובמקרה של סתירות מהותיות, יש צורך בהבהרות משכנעות. הפסיקה בנוגע לתמונה (ת/2) מדגישה את חשיבות ההקפדה על תנאי קבלת ראיות. **3. האם הוכחה אשמת המערער מעבר לספק סביר:** * **עקרון המשפט הפלילי:** נטל ההוכחה מוטל על התביעה, והאשמה חייבת להיות מוכחת מעבר לספק סביר. * **הערכת בית המשפט המחוזי:** * הימנעות המערער מהבאת עדי הגנה (בני משפחתו) אמנם מטילה צל עליו, אך זו אינה ראיה מכרעת. * עם זאת, עקב ביטול קבילותה של עדות ס"א, והסתירות שעלו בגרסת המתלונן (בעיקר לגבי ה"מקל" ואופן הפגיעה), לא ניתן יותר לראות בעדויות כ"משתלבות" ו"מחזקות זו את זו". * הפערים והאי-בהירויות בראיות המרכזיות, יחד עם פגיעה בקבילות ראיה מרכזית (אמרת ס"א), יצרו "עננה כבדה" מעל המערער. * בית המשפט המחוזי סבר שאין להחזיר את התיק לבית משפט קמא, לאור גילו (2014) וחומרת העבירה היחסית, אלא לזכות את המערער מחמת הספק. * **הערה בסיום:** השופט ביתן מוסיף הערה חשובה לגבי תפקיד הצדדים בהצגת הראיות: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומה שעיניו רואות הוא בעיקר מה שהצדדים מראים לו. כאן, באופן כללי, האופן בו הוצגו הראיות לבית-המשפט ומיצוי המידע מהעדים שהעידו, רחוק מלהשביע רצון". הערה זו נוגעת ל"איכות" ההליך המשפטי. **הכרעת הדין ופסיקת בית המשפט המחוזי** בית המשפט המחוזי, בהסכמת כל המותב, קיבל את הערעור וזיכה את המערער מחמת הספק. ההחלטה נבעה בעיקר מהמסקנה שלא היה מקום לקבל את אמרתה של העדה ס"א במשטרה, ומכך שיתר הראיות (בעיקר גרסת המתלונן) היו כרוכות בסתירות ואי-בהירויות שלא הוסברו כראוי, ולא תמכו עוד זו בזו באופן משכנע לאחר ביטול קבילות אמרתה של ס"א. **עקרונות משפטיים וחידושים בפסק הדין** 1. **פירוש סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות:** פסק הדין מדגים ומדגיש את הפרשנות המצמצמת והזהירה של סעיף זה, בדגש על כך שניתן להחיל אותו רק כאשר לא ניתן לכפות את התייצבות העד, ולא כאשר התביעה פשוט נמנעת מכך או מסיבה שאינה מצדיקה זאת. החובה לבחון את כל האפשרויות להבאת עד לדיון היא מרכזית. 2. **השפעת קבילות ראיה על ראיות אחרות:** הדגש שניתן לאופן בו ביטול קבילותה של עדות אחת (ס"א), אשר נחשבה כ"מחזקת" עדות אחרת (המתלונן), יכול לערער את אמינותה של העדות האחרת, ולשנות את התמונה הראייתית הכוללת. זהו היבט חשוב בבחינת "מכלול הראיות". 3. **בחינת סתירות בגרסאות:** פסק הדין מראה כיצד סתירות מהותיות בגרסאות של עדים מרכזיים (המתלונן, ס"א, מנהל בית הספר), ובפרט כאשר אלו נוגעות ללב העניין (אופן הפגיעה ברכב, קיום מקל, אי-התאמה בזמנים), יכולות להוביל לזיכוי מחמת הספק. 4. **הצגת ראיות:** ההערה בסיום פסק הדין מדגישה את תפקידם של הצדדים בהצגת הראיות באופן מיטבי. חוסר מיצוי של המידע מהעדים או הצגת ראיות באופן לקוי יכול להשפיע על תוצאות המשפט. 5. **הכרעה בדיני ספק:** במקרים בהם עקב כשלים ראייתיים או קשיי הוכחה, נוצר ספק משמעותי, בית המשפט עשוי להעדיף זיכוי מחמת הספק, במיוחד בעבירות שאינן חמורות במיוחד. לסיכום, פסק הדין מהווה דוגמה להחלת עקרונות יסוד בדיני ראיות, תוך התמודדות עם מורכבות הצגת ראיות והוכחת אשמה, ומדגיש את החשיבות של הקפדה על הליכים דיוניים נאותים.