ע"א 18315-11-20

תקציר

הערעור נדחה משום שהטענות שהועלו בערעור נטענו כראוי במקרה המקורי והגדירו את חזית הסכסוך. כאשר ניתנה לצד השני הזדמנות לדון בטענות בבית המשפט, חריגה פורמלית מכתבי הטענות לא נחשבה להרחבת החזית האסורה. בנוסף, לגופו של עניין לא תמכו בעילות לפסיקת שכר טרחה ראוי בתביעה, אם כי ניתן לראות בסעיף 31 לכתב התביעה בסיס חלופי. השופטת הפנתה לפסקי דין קודמים כדי לתמוך בטענה כי ניתן להעלות טענות משפטיות חלופיות, ובמקרה זה, העברת הרכוש על ידי המשיב למערערת מזכה את האחרונה בתמורה הולמת לפי סעיף 46 לחוק החוזים, למרות היעדר שכר טרחה מוסכם. זאת ועוד, קביעתו של בית משפט קמא בדבר שכר טרחת עורך דין בשיעור של 10% הייתה סבירה ומבוססת על שיקול דעת שיפוטי, בהתחשב בנסיבות המקרה, במחלוקות ובהליכים. כמו כן היה מקובל לפסוק שכר טרחה כאחוז מסכום התביעה, דבר שהיה מקובל ולא בלתי סביר בהקשר זה. לפיכך, ערכאת הערעור לא ראתה עילה להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר. לבסוף, בוצע תיקון בסכום פסק הדין, אשר צוין בטעות כ-290,997 ₪ במקום 274,843 ₪, והמערערת חויבה לשאת בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין. ההחלטה התקבלה שלא בנוכחות הצדדים, והמזכירות הונחה לשלוח את פסק הדין לשני הצדדים.