עת"מ 20052-07-12

תקציר

בעתירה נטען כי ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית נעדרת סמכות לפסול תכנית לפיצול מגרש חקלאי לשני מגרשי מגורים, שכן ההחלטה סותרת את החלטתה הקודמת של הוועדה המחוזית לאשר את הפקדת התוכנית. עוד טענו כי ההחלטה מפלה אותם לרעה, שכן הוועדה המחוזית אישרה כדבר שבשגרה תוכניות דומות אחרות. זאת ועוד, טענו העותרים כי החלטת ועדת המשנה אינה סבירה וסותרת את הוראות תכנית המתאר הארצית, וכי יש לזרז את הליך התכנון משום שלא היה תכנון כולל ליישוב הנוגע בדבר. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי לוועדת המשנה יש סמכות לקבל כל החלטה שמליאת הוועדה המחוזית יכולה לקבל, לרבות דחיית התכנית. גם הוועדה המחוזית דחתה את טענת האפליה וקבעה כי כל ההחלטות אליהן הפנו העותרים התקבלו לפני ההחלטה שלפנינו, וכי ההחלטה התבססה על שיקולים תכנוניים ראויים. בית המשפט הסכים עם המשיבים בכל הנקודות. היא קבעה כי לוועדת המשנה יש סמכות לקבל את ההחלטה, שכן יש לה אותן סמכויות כמו לוועדה המחוזית. עוד קבע בית המשפט כי העותרים לא הוכיחו את טענת האפליה שלהם, שכן לא הוכיחו כי ההחלטה התבססה על שיקולים חוץ-תכנוניים. כמו כן, קבע בית המשפט כי ההחלטה סבירה ועולה בקנה אחד עם תכנית המתאר הארצית. בית המשפט הכיר בכך שתכנון כולל הוא אכן חשוב ויש לתת לו עדיפות, אך העותרים לא הוכיחו נסיבות חריגות המצדיקות חריגה מעיקרון זה בעניינם. בית המשפט הדגיש כי האינטרס הציבורי בשוויון ובצדק חלוקתי, כמו גם הצורך בתכנון כולל, גוברים על האינטרס הפרטי של העותרים. לבסוף, בית המשפט לא מצא פגמים בהתנהלות הוועדה או בהליך המנהלי. לפיכך, העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.