רע"פ 2341/18

תקציר

הבקשה למתן רשות ערעור על פסק דין נדחתה לאחר עיון מעמיק. לאחר עיון בבקשה ונספחיה, נקבע כי מתן רשות ערעור שנייה מוצדק רק כאשר מדובר בנושאים החורגים מהאינטרס הפרטי של הפרט או מעוררים שיקולי צדק ייחודיים. בנוסף, ערעורים על גזר הדין מאושרים בדרך כלל רק בתרחישים שבהם העונש חורג באופן משמעותי מהמקובל בעבירות דומות. המקרה שלפנינו לא עמד באמות מידה אלה, שכן הוא לא הציג שאלות מהותיות או שיקולי צדק ייחודיים, ואף לא הראה ראיות לעיוות דין אפשרי. טענותיו של המבקש, על אף היותן עקרוניות, נגעו בעיקר להחלת תיקון 113 לחוק העונשין ואמות מידה פסיקתיות נלוות למצבו האישי. יש לציין כי בית המשפט הדגיש את חומרתן של עבירות המין ואת השפעתן העמוקה על האוטונומיה והביטחון האישי של הקורבנות, תוך שהוא מפנה לתקדימים משפטיים מבוססים. טענות בדבר מעמדם המיוחד של צעירים נדחו, שכן החוק מבחין הבחנה ברורה רק בין קטינים לבגירים. יתר על כן, כל רצון ליצור קטגוריות ענישה נפרדות המבוססות על נסיבות ספציפיות נתפס כמוגזם ובלתי מועיל למטרה של שמירה על אחידות בענישה. פסק דינו של בית משפט קמא נחשב ראוי בהתחשב בחומרת מעשיו של המבקש, כאשר 8 חודשי המאסר שהוטלו נתפסו כמקלים. נקבע כי העונש היה מתון ביחס לאופי העבירה והקשרה, והתיישב עם הצורך בענישה מחמירה בתיקי עבירות מין. חרף התייחסויותיו של המבקש לפסיקה שהשתנתה באופן משמעותי, העונש שקבע בית משפט קמא לא חרג באופן חמור משיטות ענישה טיפוסיות. בית המשפט הכיר בגילו של המבקש ובהתקדמותו בטיפול כגורמים מקלים, אך לא מצא סיבה לשנות את העונש המקורי. לפיכך, הבקשה נדחתה וההחלטה ניתנה סופית ביום 27.3.2018.