עב"י 10611-09-18

תקציר

ערעור הוגש על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, שדחה הסדר טיעון שהושג בהליך. המערער, עובד מדינה, הואשם בעבירות משמעת והודה באשמה במסגרת הסדר הטיעון, אך בית הדין חרג מהסנקציות המוסכמות והטיל עונשים חמורים יותר. ערכאת הערעור נדרשה להכריע האם יש לכבד את הסדר הטיעון או לקיים את פסק הדין של בית הדין. השופט פסק לטובת הערעור וקיבל את הסדר הטיעון מכמה טעמים. ראשית, הסדרי טיעון מאושרים בדרך כלל וחורגים מהם רק במקרים חריגים, והמקרה הנוכחי לא הצדיק סטייה. שנית, החלטת בית הדין המשמעתי הושפעה מפסק דין אחר שניתן בעניינו של שופט שהיה מעורב בפרשה דומה, אשר יצר התאמה פסולה בין שני המקרים. שלישית, ערכאת הערעור מצאה את הסדר הטיעון סביר ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, מה גם שהוא מנע את הצורך במשפט מלא וצמצם את הפגיעה במערער ובמשפחתו. בנוסף, ההסדר אושר על ידי שני גופים - הרשות והתביעה - ולא התבסס על שיקולים זרים. זאת ועוד, בהשוואה לעניינו של השופט, המערער נשא בתפקיד שונה, היו לו תחומי אחריות שונים, והשלכות מעשיו על אמון הציבור היו מובהקות. לבסוף, להסכמת התביעה עם הסדר הטיעון, לצד אישורו על ידי גורמים בכירים, היה משקל משמעותי. לפיכך, הערעור התקבל, הסדר הטיעון התקבל, והסנקציות שהוסכמו בו – נזיפה חמורה, הורדה בדרגה של שנה והעברה לתפקיד אחר למשך תשעה חודשים – יוטלו על המערער. השופט גם הורה על עיקול משכורת קבועה אחת של המערער, בהסכמת המערער, וביטל את ההרשעה באחד הסעיפים בשל טעות בכתב האישום.