ת"א 1647/05

תקציר

הסכסוך נסוב סביב מספר חלקות אדמה הסמוכות לכפר ברא, שבבעלות המנוח. התובעים 2 ו-4, בניו של המנוח, תבעו את נתבעים 1 עד 4, בנותיו של המנוח, בבקשה לסעד הצהרתי לפיו הן הבעלים החוקיים של חלקה 42, אשר הועברה למדינת ישראל בעקבות הסכם פשרה. כמו כן ביקשו פיצויים בגין הפקעת חלקות 5 ו-6, שהיו בבעלות המנוח. נתבעים 5 עד 9, יורשיו האחרים של המנוח, הגישו תביעה שכנגד, בה ביקשו לרשום את כל המקרקעין שבמחלוקת על שם כל היורשים. השופט קבע כי טענת התובעים לגבי חלקה 42 היא תביעת מקרקעין, שלא התיישנה למרות חלוף הזמן, וגם אין הצדקה לדחותה. הסכם הפשרה שהעביר את החלקה למדינה אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין. התובעים לא הציגו נימוקים מיוחדים ומשכנעים לביטולו, וטענותיהם כי לא הסכימו להסכם וכי בא כוחם פעל ללא אישור אינן עקביות ואינן מוכחות. לפיכך, נדחתה הבקשה לסעד הצהרתי בעניין חלקה 42. באשר לתביעה לפיצויים בגין הפקעת חלקות 5 ו-6, קבע השופט כי התובעים יכולים לעתור למינהל מקרקעי ישראל בבקשה לפיצוי כספי, אך אין להם זכות לדרוש פיצוי בדמות רישום מקרקעין או חכירתם. גם תביעתם הנגדית של הנתבעים 5 עד 9 נדחתה, שכן השופט קיבל את תוקפו של הסכם מתנה שהעביר לתובעים את חלקות 41 ו-42, וקבע כי הסכם הפשרה ורצונו של המנוח אותנטיים. עם זאת, כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו בנוגע לתביעה שכנגד.