ת"א 22482-11-10

תקציר

התובעים, יחידים שרכשו קרקע מקיבוץ שניר לבניית בתי מגורים, הגישו תביעה כספית נגד הקיבוץ, הקרן הקיימת לישראל ושני נתבעים נוספים, בדרישה לקבל בחזרה תשלומים ששילמו, שלטענתם היו מופרזים. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, והתובעים טענו כי נודע להם על תשלומי היתר רק בעקבות דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2009. בית המשפט בחן את סוגיית ההתיישנות ומצא כי ידיעת התובעים על העובדות המהוות את עילת התביעה החלה עוד במועד חתימתם על בקשות להקצאת מקרקעין, שהיה למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. התובעים אף ויתרו על זכויותיהם בתביעות מסוימות בבקשות והיו מודעים למצב המשפטי ביחס למקרקעין. יתר על כן, דו"ח מבקר המדינה לא נחשב לגילוי חדש, שכן הוא היווה חוות דעת משפטית שלא ניתן להשתמש בה כראיה. לפיכך, קבע בית המשפט כי התביעה חוסה תחת חוק ההתיישנות ודינה להידחות, למעט טענותיהם של התובעים 20 ו-21, אשר חתמו על הבקשה במועד מאוחר יותר. טענות התובעים הללו יחייבו משפט מלא. השופט גם פסק הוצאות ושכר טרחת עורכי דין לנתבעים, שישולמו על ידי כל התובעים למעט 20 ו-21, וקבע משפט לטענותיהם של האחרונים.