תו"ב 52738-04-13

תקציר

הכרעת הדין סובבת סביב שני נאשמים; הנתבע מס' 1, שהוא בעל המניות והמנהל של מוסך הפועל על קרקע שכורה, והנאשמת מס' 2, החברה הבע"מ שהשכירה את הקרקע לנתבעת מס' 1. שניהם הואשמו בשורה של עבירות תכנון ובנייה הנוגעות למוסך, בהיקף כולל של כ-1,200 מ"ר. לאישומים היו גם מניעים כלכליים, שכן הקרקע הוחכרה מהנאשמת 3, מבני תעשייה בע"מ, גוף למטרות רווח. בתחילה הגיעו מבני תעשייה להסדר טיעון עם התובע, במסגרתו הודו באישומים והסכימו לשלם קנס של 10,000 שקל ולחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות נוספות. אולם, במהלך הדיון התברר כי מבני תעשייה מכרו חלק מהמקרקעין לנאשם מס' 1 כבר בשנת 1987. זה הוביל לגילוי עובדות חדשות ולהערכה מחודשת של המקרה. נמצא כי דמי השכירות שקיבלו מבני תעשייה בתקופה הרלוונטית חלים על מקרקעין שהיו בבעלות חלקית של הנתבע מס' 1. כך, רק רבע מדמי השכירות, בסך 18,523 שקל, ניתן לייחס לרכיבים הבלתי חוקיים בקרקע שנותרו בחזקת מבני התעשייה. השופט דן בהסדר הטיעון, בהתחשב בערכים החברתיים הנפגעים מעבירות התכנון והבנייה, בפגיעה בערכים חברתיים אלה ובמדיניות הענישה בגין עבירות מסוג זה, הכוללת בדרך כלל גישה מרתיעה ומחמירה. הקנס שהוצע במסגרת הסדר הטיעון, בסך 20 אלף שקל, נמצא בטווח המקובל. באשר לנסיבות ביצוע העבירה, נמצא כי חלקם והשפעתם של מבני תעשייה היו מינוריים יחסית. לא היו נתונים על הנזק הצפוי או הממשי שנגרם על ידי העבירה או על המניע של הנאשם. בהיעדר נימוקים משכנעים לדחיית הסדר הטיעון, קיבל אותו השופט והטיל על נאשם 3 (מבני תעשייה בע"מ) את העונשים המוסכמים על נאשם 3 (מבני תעשייה בע"מ): קנס בסך 20,000 ₪ והתחייבות כספית חתומה בסך 30,000 ₪ להימנע מעבירות נוספות למשך שנתיים. זכות הערעור על פסק הדין הייתה שמורה לשני הצדדים, ותידון בבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 45 יום.