ע"א 394/88

תקציר

פסק הדין מתייחס לתיק גירושין בו הגיעו בעלי הדין לשני הסכמים נפרדים. ההסכם הראשון, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, התווה הסכם גירושין שכלל הוראות ליחסי ממון בין בני הזוג. זמן מה לאחר מכן פנו בני הזוג לבית הדין הרבני, שהוציא פסק דין לגירושין וגם אישר הסכם גירושין חדש, לבקשת בני הזוג. ההסכם השני ביקש לבטל את ההסכם הקודם שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. התיק הגיע לבית המשפט העליון בשל מחלוקות בין בני הזוג בנוגע לזיהוי ההסכם המחייב. המשיב ביקש מבית המשפט המחוזי לבטל את פסק דינו הקודם שאישר את ההסכם הראשון, דבר שעשה בית המשפט מבלי לזמן או לשמוע את הצדדים. בית המשפט המחוזי דחה גם בקשה מאוחרת יותר לבטל החלטה זו. בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית הדין הרבני לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינה מורשית ואינה מקובלת ביחסים שבין ערכאות שיפוטיות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שאישר את הסכם הגירושין הראשון, שילב מאפיינים הן של הסכם והן של פסק דין, ולכן לא ניתן היה לבטלו רק משום שהוגשה תביעה או הסכם חדשים. בית המשפט העליון הדגיש כי פסקי דין המאשרים הסכמי פשרה הנוגעים ליחסי ממון לאחר גירושין תקפים וניתן לערער עליהם רק מאותן עילות כמו כל פסק דין אחר. כמו כן, חובה על נוכחות שני הצדדים בעת הדיון בביטול פסק דין, ושינויים בהסכמים שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי חייבים להיעשות באותו בית משפט. לסיכום, בית המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הדין. המשיב חויב לשלם את הוצאות המערער.