בג"צ 6102/96

תקציר

העותר, שנפגע בתאונת עבודה בשנת 1984, ביקש וקיבל הפחתה בשיעורי המקדמות ששילם כעובד עצמאי למוסד לביטוח לאומי ("המכון") עבור דמי ביטוח לאומי, מבלי להזכיר את התאונה. שלוש שנים לאחר מכן הגיש העותר תביעה לקצבת נכות, אותה אישר המכון, אך רק לאחר שהתדיין בעניין בבית הדין לעבודה. עם זאת, בעת חישוב סכום הקצבה, גילה המכון כי העותר לא הזכיר את התאונה ולאחר מכן הגדיל את שיעורי המקדמות שלו, תוך יצירת חוב גדול מסכום הפנסיה. לאחר מכן ניכה המכון את הקצבה מהחוב של פרמיית הביטוח. העותר טען כי היה על המוסד לחשב את הפנסיה שלו על פי החוק שהיה תקף בעת אישור הקצבה, דבר שהיה מזכה אותו בסכום גבוה יותר. השופט א' מזא"ה מבג"ץ קבע כי פעולות המכון היו חוקיות, שכן הדין החל נקבע על פי מועד האירוע המקימה אחריות או זכויות – במקרה זה, תאונת העבודה. עוד קבע השופט כי העותר לא הפריך את שיקולי המכון בנוגע לפיצוי המגיע לו וכי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין לעבודה. כמו כן, בית המשפט הורה לעותר לשלם למכון שכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪, תוך שהוא מדגיש כי עתירתו אינה מוצדקת.